"ישראל תמיד תהיה הבית הטבעי שלי, ושום דבר לא ישנה את זה", היא אומרת. "עברתי לארצות הברית מפני שזוגתי החלה ללמוד באוניברסיטה שם, והתעריתי במוזיקאים מקומיים. לכל אדם מותר שיהיו לו כמה בתים, אבל הבסיס תמיד היה ויהיה בישראל. זה חלק מהירושלמית שאני".
אייזנמן (37), מיוצרות האינדי הראשונות בארץ שהעזו ליצור באנגלית, לצד עברית, אי שם בראשית שנות האלפיים, מספרת כי ב־15 השנים שחלפו מאז EP הבכורה שלה, שנשא את שמה, הדבר העיקרי שגילתה הוא את הזמרת שבה. "כשאני מאזינה עכשיו לתמר של אז, אני שומעת תמר יותר ביישנית, עם קול יותר סגור, ואני חושבת שהקול שלי התפתח בכל המובנים: גם מבחינת השירה הטכנית וגם מבחינת הזהות והחיפוש האינסופי", היא אומרת. "כדי שההתפתחות תתקיים, צריך תמיד להתמסר אליה. אני חושבת שהזמרת שבי יצאה מאוד במשך השנים, ואפשר להבחין בזה גם בשירים האחרונים שלי".
הסיבה לראיון עם אייזנמן היא שתי הופעות שתערוך בשבוע הבא בישראל, שנועדו לקדם את "כמיהה עד כלות", שיר שהלחינה למילים של אביה, הקולנוען יעקב אייזנמן, לזכר אחיו, סמ"ר שמואל אייזנמן ז"ל, שנהרג בתעלה ב־1969 במהלך מלחמת ההתשה. אביה, אגב, הוא מחלוצי הצלמים והמפיקים בטלוויזיה הישראלית ("ניקוי ראש", "עמוד האש", "קובי ומלי", "הטברנה" ועוד).
"השיר הזה ישב אצלי הרבה זמן במגירה, ולקח לי המון זמן כדי למצוא את המנגינה הנכונה ולתת לו את החדר הנכון והמקום הראוי", היא מספרת. "זה טקסט קשה, שמדבר על שכול ואובדן במלחמת ההתשה, דרכו התקרבתי עוד יותר לפן הפיוטי של אבא שלי. משהו בשיר חיבר אותי גם לאהבתו הגדולה של אבי למוזיקה היוונית. דמיינתי אותו יושב בטברנה וטומן יגונו בכוסית אוזו, עם תחושה של תקווה וכמיהה להמשיך, למרות הגעגוע הכואב".
במקביל ממשיכה אייזנמן להופיע במועדוני בלוז ורוק בארצות הברית, יפן, טייוואן וכמובן ישראל. "דווקא מאז שעברתי לארצות הברית, הקשר שלי לישראליות וליצירה הישראלית התהדק יותר", היא מגלה. "אני מעורבת מאוד במה שקורה פה, על אף הקושי לעבוד בשתי מדינות שונות. אם בעבר הייתי שרה אך ורק באנגלית, הרי שהיום השירה בעברית נשמעת לי לא פחות טבעית".
התרעות פיקוד העורף