"מוזיקה היא קודם כל נשמה, וכשאין ביצירה נשמה, מבחינתי היא לא מוזיקה", אומר היוצר והזמר קובי רכט. "ראיתי לא מזמן בתוכנית של קובי אוז ('צליל מכוון') בכאן 11 את המפיק ג'ורדי, שהוא מאוד מוכשר, אבל סיפר כי מבחינתו זמר לא צריך להיות כל כך טוב, כי בהפקה אפשר לסדר הכל", הוא מוסיף. "הייתי בשוק. איפה הנשמה? הכל טכני?".



רכט, שלאחרונה חגג את יום הולדתו ה־70, מלווה את עולם הבידור והמוזיקה המקומי מתחילת שנות ה־60 כשחקן וכזמר. לאורך השנים, קולו העמוק הפך מזוהה עם לא מעט קלאסיקות שביצע או יצר - "גבעת התחמושת", "לילה בדרום", "למה עכשיו", "לך איתה", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב", "בין ברושים" ועוד שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי.



הוא החל את דרכו כשחקן בתיאטראות נוער תל־אביביים ובנעוריו, כמו הרבה חבר'ה שגדלו בסיקסטיז, היה חבר בלהקת קצב ("כוכבי הלכת"). את שירותו הצבאי עשה כסולן להקת פיקוד המרכז. עם שחרורו הקים צמד עם קובי אשרת, ובהמשך היה חלק משלישית "שובבי ציון" הנודעת עם אשרת וחנן יובל.





בראשית דרכו המקצועית, נטען כלפיו כי קולו דומה מאוד לקולו של אריק איינשטיין, מה שעד היום לא עוזב אותו. "זה כל כך הפריע לי פעם והכעיס אותי שנהגו להשוות בין הקולות שלנו", הוא מספר. "זה לא שניסיתי לחקות אותו. נולדתי ככה. אבל עם השנים, אחרי שכתבתי המון שירים והופעתי והקלטתי, כבר השלמתי עם העניין הזה. אגב, אריק ואני היינו חברים מאוד טובים. בשנות ה־70 הופענו על אותה במה. הוא מאוד אהב אותי ואני מאוד אהבתי אותו. הוא חסר לי".



במרוצת הזמן, שיחק בסרטים "הוא הלך בשדות", "הלהקה", "התפוח" ו"צומת וולקן", ופיתח קריירה מוזיקלית מצליחה בחו"ל, שם התגורר 15 שנה (בעיקר בלוס אנג'לס), בהתחלה עם אשתו דאז השחקנית איריס יטבת, ובהמשך בגפו.



"הופעתי ויצרתי מוזיקה עם התזמורות הגדולות בעולם והצלחתי למכור מיליוני עותקים בחו"ל, מה שלא היה פשוט בכלל בשנות ה־70 וה־80, אבל זו הייתה אחת התקופות המדהימות בחיי", הוא מספר.




זיכרונות מתוקים

אחרי תקופה ארוכה, שבמהלכה לא הקליט חומרים חדשים, הוא מוציא עכשיו שיר חדש, "אין זכר לאתמול", שאותו כתב והלחין ודרכו חזר אל מחוזות ילדותו. "האמת היא ששנים רבות לא הייתה בי הבעירה הפנימית להוציא שירים חדשים, אבל הטריגר לשיר הנוכחי היה תמונה שמצאתי מילדותי בשכונת צהלה", הוא מספר. "אני לא אדם נוסטלגי, אבל התמונה הממה אותי והציפה בי זיכרונות מתוקים, מימים שבהם הייתי שכן של משה דיין, ואסי דיין היה מגיע אלי מדי ערב כדי שאלמד אותו לנגן על הגיטרה את 'רוק בבית הסוהר' של אלביס פרסלי. אלה ימים שבהם דליה רבין הייתה עוברת קבוע ליד הבית שלי, והייתי עושה בייביסיטר לגור, בנו של אריק שרון, שכבר איננו איתנו. כל אלה דרבנו אותי להקליט את השיר".

בשנים האחרונות רכט הופיע מעט מאוד, בעיקר באיחודים של "שובבי ציון", במופע משותף עם עדנה גורן ובפרויקטים ייחודיים. "ברור שלוח ההופעות שלי לא מלא, אפילו די ריק לאחרונה, אבל כרגע אני עובד על דיסק וכשאסיים, אולי אצא לסיבוב הופעות חדש", הוא אומר.

קובי רכט בצעירותו. צלם : רענן כהן
קובי רכט בצעירותו. צלם : רענן כהן


מה מדרבן אותך להמשיך להקליט, כשהיום חומרים של אמנים ותיקים נדחקים הצידה?
"תראה, זה בנשמה שלי. זה חלק מהדנ"א שלי. אלה החיים שלי. אני אומנם לא משחרר את כל מה שאני מקליט, אבל אני תמיד עובד על פרויקטים".

מה דעתך על שירים חדשים שיוצאים לרדיו היום?
"האמת היא שאני לא שומע בכלל שירים חדשים. זה לא מעניין אותי. המוזיקה היום חסרת ערך לטקסטים ולמנגינות. כמי שגדל על ריי צ'ארלס, אלביס ופרנק סינטרה, השירים היום פחות מדברים אלי. אני אולד סקול, מה לעשות".



אתה מרגיש בן 70?
"בכלל לא. אני עדיין ילד. אני לא תופס את זה שאני בגיל כזה".

מה הדבר העיקרי שהשתנה ברוק הישראלי לאורך השנים?
"רוקנרול זה לא רק מוזיקה, זאת דרך חיים, והיום, בעידן הדיגיטלי, זה הולך לאיבוד לצערי".

היית חוזר לנקודה מסוימת בקריירה?
"לא. להסתכל אחורה זה לא רלוונטי".

אתה מרגיש פספוס בקריירה שלך?
"לא הייתי מתנהל אחרת, אם לזה אתה מתכוון, אבל אני כן חושב שבשנים שבהן הייתי בחו"ל, הקריירה בארץ קצת פחות בלטה. אילו הייתי נשאר פה, הייתי יכול לכתוב לפחות 150 שירים עבריים חדשים ולנצל את זה יותר. זה הפספוס היחיד שאני חושב עליו כרגע".

עם איזה זמר היית רוצה לשבת לקפה?
"עם סרז' גינסבורג, חד־משמעית. היינו חברים מאוד טובים והייתי מבלה אצלו ואצל ג'יין בירקין המון שעות. הייתי בהחלט רוצה לשבת שוב לקפה עם האיש המדהים והמקסים הזה".