לפני 20 שנה, נחשפנו לראשונה לכישרונו המוזיקלי של השחקן והקומיקאי אבי גרייניק בהרכב "לולה", שסיפק את הלהיט "ימים של שקט". ב־2004 גייס שוב גרייניק את כישרונו המוזיקלי ותרגם אותו לאלבום סולו ראשון ("יש מי שאוהב") שאומנם זכה להצלחה, אך גרייניק לא מינף אותו להמשך קריירה מוזיקלית אינטנסיבית, והמשיך להתפתח בעיקר כשחקן.
לקראת סוף 2017, כ־13 שנה מאז אלבומו הקודם, החל גרייניק לשחרר לרדיו שירים חדשים שהפכו לאלבום שני במספר, "גרייניק", שיצא לאחרונה. בעודי מאזין לאלבום שוב ושוב, מצאתי עצמי מצד אחד מתגלגל מצחוק משנינותו, אך מצד שני נחשפתי לצד רציני, שקול, שברירי ובוגר יותר מהיוצר שהכרתי בראשית שנות ה־2000, הרבה יותר נועז ומחובר לעצמו.
האלבום כולל עשרה שירים שגרייניק כתב והלחין, ושמר במגירה במשך השנים, ועל העיבודים וההפקה המוזיקלית אמון אלעד אדר. חציו של האלבום מצטייר כמעין חזרה לתחנות מוקדמות בחייו וסגירת מעגלים (או חשבון) עם האנשים שעיצבו את אישיותו.
כך לדוגמה, הוא סוגר חשבון עם המורה שלו ב"המורה עירית"; ב"אמא של נדב" הוא נזכר באמו הסקסית של חברו הטוב ומשיכתו המינית אליה כנער מתבגר; וב"הייתי ילד מחובר" שר על אבהות ובגרות ונזכר באביו.
חוץ משירים חצי אוטוביוגרפיים, גרייניק לא ממעט באלבום מלשאת אותנו ברגישות האופיינית לו לאופקים סנטימנטליים נוספים, ולא מקמץ במוסר השכל: בשיר "יפית", שעוסק באישה שמנמנה שאהב, אך כשרזתה והתאמצה להיות "מקובלת" "ירד" לו ממנה; ב"ואינך", שאותו מבצעת השחקנית והזמרת רות רסיוק (שגם מבצעת עם גרייניק את דואט הפרידה השרמנטי, "לא נגרעת במאום") הוא שורט את הלב במלנכוליה על אובדן; וב"שיר אהבה דו־גלגלי" הוא מתאר סיפור אהבה רומנטי.
השירים הקליטים, הנעים בקו הפולק-בלוז־רוק העדין, מציגים את גרייניק באור עצוב אך שמח, באור אופטימי אך גם חסר תקווה. הניגודיות הזו, השזורה לכל אורך האלבום, היא סוד הקסם שמותיר טעם של עוד.