לקראת סוף 2017, כ־13 שנה מאז אלבומו הקודם, החל גרייניק לשחרר לרדיו שירים חדשים שהפכו לאלבום שני במספר, "גרייניק", שיצא לאחרונה. בעודי מאזין לאלבום שוב ושוב, מצאתי עצמי מצד אחד מתגלגל מצחוק משנינותו, אך מצד שני נחשפתי לצד רציני, שקול, שברירי ובוגר יותר מהיוצר שהכרתי בראשית שנות ה־2000, הרבה יותר נועז ומחובר לעצמו.
האלבום כולל עשרה שירים שגרייניק כתב והלחין, ושמר במגירה במשך השנים, ועל העיבודים וההפקה המוזיקלית אמון אלעד אדר. חציו של האלבום מצטייר כמעין חזרה לתחנות מוקדמות בחייו וסגירת מעגלים (או חשבון) עם האנשים שעיצבו את אישיותו.
כך לדוגמה, הוא סוגר חשבון עם המורה שלו ב"המורה עירית"; ב"אמא של נדב" הוא נזכר באמו הסקסית של חברו הטוב ומשיכתו המינית אליה כנער מתבגר; וב"הייתי ילד מחובר" שר על אבהות ובגרות ונזכר באביו.
השירים הקליטים, הנעים בקו הפולק-בלוז־רוק העדין, מציגים את גרייניק באור עצוב אך שמח, באור אופטימי אך גם חסר תקווה. הניגודיות הזו, השזורה לכל אורך האלבום, היא סוד הקסם שמותיר טעם של עוד.
התרעות פיקוד העורף