“קשה לי להאמין שיוניברסל יצליחו להוכיח זאת, זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי”, טוען עו”ד אילן בומבך, מייצג אמנים ומתמחה בזכויות יוצרים. “יש להבדיל בין העתקה לבין השראה. השיר של הווייט סטרייפס לא דומה לטוי, לא מבחינת המלודיה ולא מבחינת השירה. המקצבים דומים קצת אבל מכאן ועד ללטעון שזו העתקה יש מרחק של שמיים וארץ. יש המון שירים ששימשו כהשראה וזה לגיטימי. לפי החוק, מי שקובע אם שיר הועתק או לא זה רק השופט וזה לפי דעתו האישית. אין איזה סטנדרט קבוע”.
“יש שירים שאתה יודע שהלחן דומה מאוד כמו למשל ‘התקווה’, ההמנון שלנו שהוא במקור לחן רומני עתיק או כמה מהשירים של משינה”, מסביר עו”ד סער גרשוני, “אבל במקרה של ‘טוי’ זה נשמע כמו ניסיון לתפוס טרמפ על ההצלחה. עובדה - למה לקח להם חודשיים להתעורר? זה תמוה בעיניי וגם אם תשאל אנשים מהרחוב - רק אולי 20% יגידו לך שיש דמיון בין הלחנים. השראה כולם רשאים לשאוב”.
כמובן, אין זו הפעם הראשונה שבה עולות טענות על העתקה מוזיקלית. המשפט הראשון שנערך בישראל בנושא היה בשנת 1981. האסיר המזמר מיכאל מחפוד פטישי, שלדבריו אחראי למילות וללחן השיר “מאמי” שביצע ארנון צדוק, נתבע על ידי יוצרי השיר “המלכה של בית הספר” שהקליט ילד הפלא נועם קניאל בשנת 1977, בתואנה ששירו הועתק משירו של קניאל.
“קיבלתי טלפון מכותב השיר, אילן גולדהירש, שמתנגן ברדיו להיט בשם ‘מאמי’ של זמר שלא הכרנו, ואילן היה נסער כי טען שזה נגנב מאיתנו”, משחזר מלחין השיר חיים אלגרנטי. “אילן פרסם את נושא הגניבה בתקשורת ופתאום אני מקבל טלפון מפטישי שזועם על התלונה כי גנב. החלטנו ללכת לבוררות של אקו”ם אך פטישי לא הגיע. ואז אקו”ם פסקו כי הלחן על השיר הוא שלי, המילים הן 75% של גולדהירש ו־25% של פטישי. אגב, לא קיבלנו שום פיצוי כספי ממנו וגם לא קיבלנו תמלוגים רטרואקטיבית, כך שלא נהנינו כלכלית מהפיכת השיר ללהיט”.
התרעות פיקוד העורף