כבר בגיל 18 אלי דג'יברי (40) קיבל את ההחלטה ששינתה את חייו. לטוב ולרע. הנער היפואי, בן יחיד להוריו, החליט להגשים חלום ולנסוע ללמוד בברקלי, המכללה המיתולוגית למוזיקה בבוסטון, שם זכה במלגת לימודים מלאה.

“נסעתי עם חור בלב", הוא משחזר. “זה היה בטרמינל הישן בנתב"ג, עם המדרגות הנעות שעולות למעלה. נשכבתי על הרצפה לידן, בכי תמרורים. כמו סצינה מ'אבא גנוב'. המדרגות לגיהינום. ידעתי כבר אז שזה להרבה–הרבה שנים. זו החלטה מטורפת בשביל ילד בן 18 לעזוב את ההורים. ונסעתי לבד. עד היום אני לא מאמין שעשיתי את זה. זה שרט אותי לכל החיים. הפך אותי לאדם דיכאוני. אני נוחת לתוך חורף מטורף בבוסטון. פתאום חי עם שלושה שותפים, שכועסים עלי כי לא שטפתי כלים. ואני בחיים לא שטפתי כלי. והכל אפור וקר ובדידות עצומה. ואין עוד אינטרנט או סלולרי. וההורים בקושי מתקשרים כי יקר. זה קורע לב, באמת. בכי כל יום במיטה".

אבל לצד דיכאון, לדג'יברי היה גם מזל. “פתאום שמעתי על מכון ת'לוניוס מונק, שעושה אודישנים", הוא נזכר. “הסיכויים קלושים, כי בוחרים שישה נגנים מכל העולם. הם לומדים יחד במלגה מלאה, כמו סיירת, אבל הלכתי על זה. עשיתי אודישן מול רון קרטר, לא פחות, והתקבלתי. וזה היה עוד בזמן הסמסטר הארור הזה. קיפלתי את הדברים ונסעתי לארץ עד סוף הקיץ, וזה הציל אותי".





הרצון של דג'יברי להתקבל לתוכנית היוקרתית נבע מעוד חלום ילדות, שמשותף כנראה לכל ג'זיסט בתבל. הידיעה שמי שמעורב בה הוא הרבי הנקוק, זוכה פרס הגראמי ואחד הפסנתרנים החשובים והנערצים בתולדות הג'ז. והחלום התגשם, בריבוע.

“בזמן הלימודים נבחרנו לייצג את ארצות הברית ב'פסגת האמריקות', שנערכת כל ארבע שנים", דג'יברי מספר. “זה היה בצ'ילה. היינו חלק מהפמליה של ביל קלינטון וידענו שאנחנו עומדים להופיע עם הרבי. אנחנו בחזרה, אני עוצם את העיניים ומנגן, וכשפותח אותן פתאום קולט שהרבי הנקוק לידי. ואני לא מאמין. אני בן 19. זה לא בן אדם בכלל, הוא אלוהים. אתה מרגיש את האנרגיה שלו, יש לו משהו אחר. ואני בכזה שוק שאני לא שם לב שאני בוהה בו. ואז הוא עוצר פתאום, מסתכל עלי ואומר לי: ‘למה אתה מסתכל עלי ככה? תפסיק'. ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. אבל דבר מטורף קרה. אחרי כמה ימים אשתו ג'יג'י אמרה לי: ‘הרבי לא מפסיק לדבר עליך'. באותו יום חזרתי למלון ופשוט קפצתי על המיטה מרוב שמחה. מיד אחרי שסיימתי את הלימודים צירפו אותי לחבורת הנגנים שלו והתחלתי מסע של כמעט שלוש שנים עם הרבי. המסע המכונן של חיי. בכל מובן. בנה לי את הביטחון העצמי, הכרתי את העולם, פגשתי שועי עולם. הייתי בחלום. רעדו לי הברכיים על הבמה לידו. ניגנתי כשאני רועד".

***

מאז עברו הרבה שנים. דג'יברי הפך לנגן סקסופון בעל שם עולמי, ובהמשך גם למלחין העומד בראש הרכבי ג'ז מוערכים. לפני כשבע שנים התמנה למנהלו האומנותי של פסטיבל הג'ז באילת. מיומו הראשון בתפקיד היה ברור לו שהגיע הזמן לסגור מעגל עם המנטור הגדול שלו. השנה, זה סוף–סוף קורה. “מאז שנת 2000 הרבי לא הופיע בישראל, ואני מנסה כל שנה להביא אותו לפסטיבל. הפעם זה הגיע מפנייה אישית שלי אליו. שלחתי לו מייל, ובכלל לא ציפיתי לתשובה. אבל קיבלתי, ומהר. ‘תמיד טוב לשמוע ממך. תודה על ההזמנה, מלינדה המנהלת תיקח את זה מפה'. לא האמנתי".

הנקוק יהיה האטרקציה המרכזית בפסטיבל הקרוב, שיתקיים ב–26–28 באוגוסט. אבל גם רשימת האומנים האחרים מגוונת ומרשימה מאוד, מה שגורם לדג'יברי להכריז כי מדובר ב"פסטיבל הכי טוב שיצא לי לנהל". לצד אומני ג'ז מובהקים שיתארחו באילת, כמו הסקסופוניסט המוביל ג'ושוע רדמן, הפסנתרן הווירטואוזי גונזלו רובלקבה או הגיטריסט הייחודי קורט רוזנווינקל (שאריק קלפטון הגדירו כ"גאון"), התוכנייה כוללת גם מופעים הרחוקים מההגדרה המסורתית של ג'ז, כמו ההרכב הבריטי “אינקוגניטו", שמגיע בכלל מעולם המועדונים והאסיד ג'ז, או ערב של היפ הופ ישראלי, בכיכובם של טונה, נצ'י נצ', שאנן סטריט וקרולינה.



דג'יברי מודע היטב לטענות של חובבי ג'ז “מסורתי" בדבר התמסחרות ואפילו בגידה בערכים, אבל לא מתרגש מהן. “בשנה שעברה עשיתי ערב מאוד מיוחד, מחווה לזמרות הג'ז הגדולות עם הביג בנד שלי", הוא משחזר. “ליהקנו את מירי מסיקה, מארינה מקסימיליאן ודיקלה. מארינה זה ליהוק ברור, מירי או–קיי, ודיקלה מה פתאום. אבל זה היה מדהים. מירי, שהיא הבחורה הכי חסרת טקט שיש, הגיעה לביג בנד שכולם שם ג'זיסטים הארד קור ואמרה: ‘אני בכלל שונאת ג'ז'. ככה היא התחילה את החזרה. ואז היא שרה את שרה ווהן כאילו שהיא שרה ווהן. וכולם היו בשוק. אז מבחינתי, זו המשימה שלי בחיים. אני רוצה לגרום לכל אדם שאומר שהוא שונא ג'ז לאהוב ג'ז". 


"זה נשמע גדול, אבל אני מאמין בזה. ואחת הדרכים היא לקחת את יוסי פיין יחד עם חבורת נגני ג'ז מטורפים, ולשים שם את טונה ונצ'י וקרולינה ושאנן ולהפוך את זה למשהו נגיש. אז זה לא יהיה צ'רלי פארקר. אבל הרבי הנקוק מנגן פארקר? גם לא. האם יהיה לי בפסטיבל גם משהו שדומה לפארקר? ברור שכן. אז כל מי שמתלהם - או שלא קרא את התוכנייה, או שלא התקבל. עדיין רוב המופעים הם ג'ז מובהק. והמופעים האחרים צמחו מהג'ז. זה מביא עוד קהל, זה מרומם את הנפש של אנשים בסוף היום, והם הולכים אחרי זה לג'אם סשן לשמוע עוד ג'ז. מה גם שהשנה גם לקטנוניים כבר קשה לקטר. יש לי ג'וקר, הרבי הנקוק".

***

אחרי תקופה ממושכת של מגורים בחו"ל דג'יברי חזר לארץ לפני שבע שנים. הגעגועים להורים והאהבה לישראל הכריעו. בכלל, מדובר בפטריוט לא קטן, שתמיד היה גאה בישראליות שלו, גם כשזה הכניס אותו לפינות בעייתיות.

“הרבה שנים אמרתי שבג'ז אין פוליטיקה", הוא מסביר, “אבל אנחנו בעולם אחר מלפני עשר שנים. כל הזמן מדברים איתי על ישראל, על המצב. פעם מישהי באה אלי אחרי הופעה, מתחילה איתי ואנחנו מתקרבים קצת. ואז היא מגלה שאני ישראלי ואומרת: ‘אתה רצחת את ההורים שלי בלבנון', ויוצאת מהחדר. אבל אני לא מסתיר את זה, להפך. הוצאתי ב–2010 אלבום שנקרא ‘Israeli song' ומאוד חששתי. כי באלבום הזה מנגנים אגדות כמו רון קרטר ובראד מלדאו. פחדתי שהם לא יראו את זה בעין יפה, את השם, אבל הם לא אמרו מילה. חברת התקליטים כן התערבה. ‘מה אנחנו צריכים את זה'. התעקשתי, ואני מאוד גאה בזה".

דג'יברי גאה גם בסצינה הנוכחית של הג'ז הישראלי, שהפכה למותג עולמי לכל דבר, בזכות נגנים כמוהו, כמו עומר אביטל והבסיסט אבישי כהן. אבל לצד ההצלחה, יש גם גורם שמנסה לפגוע בלגיטימיות של המוזיקה והתרבות הישראליות, ה–BDS. דג'יברי נתקל בארגון יותר ויותר, בעיקר בתפקידו כמנהל האומנותי של פסטיבל הג'ז, שמנסה להביא לכאן מוזיקאים מובילים.




“בגלל הכוח של ה–BDS", הוא מסביר, “כל דבר שקורה בישראל, כל פסטיבל, אוטומטית ברגע שמתפרסמת התוכנייה שלו האומנים שאמורים להופיע מקבלים מכתבים. זה פשוט נוהל קבוע. לכן יצרנו נוהל משלנו: לפני שאנחנו חותמים על חוזה יש סעיף שאומר - ה–BDS הולכים לפנות אליכם, אנחנו רוצים שתדעו מראש ושתגידו לנו כבר עכשיו שזה בסדר מבחינתכם ושלא תבטלו בגלל הלחץ. אנחנו מסבירים להם כמובן למה אנחנו חושבים שלא צריך שיהיה חרם, בעיקר כי הקהל של הפסטיבל הזה הוא האחרון שצריך להיענש. יש מקרים של אומנים שלא מוכנים לחתום, אבל לא מספר גבוה. איכשהו ג'ז עדיין לא נהיה פוליטי באופן יחסי".

לצד ניהול הפסטיבל, התשוקה הגדולה של דג'יברי נותרה עדיין הסקסופון (“כלי למפגרים. יש לך את כל הקלאפות לפי האצבעות והכל מסודר. אני אומר על עצמי ‘מי זה האידיוט הזה שנושף לתוך צינור"), והופעות עם הרביעייה שלו, שמבצעת לחנים שלו. במסגרת הפלירט שלו עם עולמות הרוק–פופ, וחיבתו למלודיות, דג'יברי משתף פעולה עם אומנים רבים, כמו יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ושלמה יידוב, וגם מלחין כהגדרתו “שירים בלי מילים". לפעמים הוא אפילו שר בעצמו (באופן מרגש מאוד). את כל התמהיל המרתק הזה, החמוש בשלושה נגנים צעירים וסופר מוכשרים, אפשר לפגוש בסיבוב ההופעות החדש של דג'יברי, שיגיע ב–18.7 לזאפה תל אביב, ב–19.7 לזאפה חיפה וב–20.7 לזאפה הרצליה. מומלץ בחום.