“נסעתי עם חור בלב", הוא משחזר. “זה היה בטרמינל הישן בנתב"ג, עם המדרגות הנעות שעולות למעלה. נשכבתי על הרצפה לידן, בכי תמרורים. כמו סצינה מ'אבא גנוב'. המדרגות לגיהינום. ידעתי כבר אז שזה להרבה–הרבה שנים. זו החלטה מטורפת בשביל ילד בן 18 לעזוב את ההורים. ונסעתי לבד. עד היום אני לא מאמין שעשיתי את זה. זה שרט אותי לכל החיים. הפך אותי לאדם דיכאוני. אני נוחת לתוך חורף מטורף בבוסטון. פתאום חי עם שלושה שותפים, שכועסים עלי כי לא שטפתי כלים. ואני בחיים לא שטפתי כלי. והכל אפור וקר ובדידות עצומה. ואין עוד אינטרנט או סלולרי. וההורים בקושי מתקשרים כי יקר. זה קורע לב, באמת. בכי כל יום במיטה".
אבל לצד דיכאון, לדג'יברי היה גם מזל. “פתאום שמעתי על מכון ת'לוניוס מונק, שעושה אודישנים", הוא נזכר. “הסיכויים קלושים, כי בוחרים שישה נגנים מכל העולם. הם לומדים יחד במלגה מלאה, כמו סיירת, אבל הלכתי על זה. עשיתי אודישן מול רון קרטר, לא פחות, והתקבלתי. וזה היה עוד בזמן הסמסטר הארור הזה. קיפלתי את הדברים ונסעתי לארץ עד סוף הקיץ, וזה הציל אותי".
“בזמן הלימודים נבחרנו לייצג את ארצות הברית ב'פסגת האמריקות', שנערכת כל ארבע שנים", דג'יברי מספר. “זה היה בצ'ילה. היינו חלק מהפמליה של ביל קלינטון וידענו שאנחנו עומדים להופיע עם הרבי. אנחנו בחזרה, אני עוצם את העיניים ומנגן, וכשפותח אותן פתאום קולט שהרבי הנקוק לידי. ואני לא מאמין. אני בן 19. זה לא בן אדם בכלל, הוא אלוהים. אתה מרגיש את האנרגיה שלו, יש לו משהו אחר. ואני בכזה שוק שאני לא שם לב שאני בוהה בו. ואז הוא עוצר פתאום, מסתכל עלי ואומר לי: ‘למה אתה מסתכל עלי ככה? תפסיק'. ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. אבל דבר מטורף קרה. אחרי כמה ימים אשתו ג'יג'י אמרה לי: ‘הרבי לא מפסיק לדבר עליך'. באותו יום חזרתי למלון ופשוט קפצתי על המיטה מרוב שמחה. מיד אחרי שסיימתי את הלימודים צירפו אותי לחבורת הנגנים שלו והתחלתי מסע של כמעט שלוש שנים עם הרבי. המסע המכונן של חיי. בכל מובן. בנה לי את הביטחון העצמי, הכרתי את העולם, פגשתי שועי עולם. הייתי בחלום. רעדו לי הברכיים על הבמה לידו. ניגנתי כשאני רועד".
***
מאז עברו הרבה שנים. דג'יברי הפך לנגן סקסופון בעל שם עולמי, ובהמשך גם למלחין העומד בראש הרכבי ג'ז מוערכים. לפני כשבע שנים התמנה למנהלו האומנותי של פסטיבל הג'ז באילת. מיומו הראשון בתפקיד היה ברור לו שהגיע הזמן לסגור מעגל עם המנטור הגדול שלו. השנה, זה סוף–סוף קורה. “מאז שנת 2000 הרבי לא הופיע בישראל, ואני מנסה כל שנה להביא אותו לפסטיבל. הפעם זה הגיע מפנייה אישית שלי אליו. שלחתי לו מייל, ובכלל לא ציפיתי לתשובה. אבל קיבלתי, ומהר. ‘תמיד טוב לשמוע ממך. תודה על ההזמנה, מלינדה המנהלת תיקח את זה מפה'. לא האמנתי".
הנקוק יהיה האטרקציה המרכזית בפסטיבל הקרוב, שיתקיים ב–26–28 באוגוסט. אבל גם רשימת האומנים האחרים מגוונת ומרשימה מאוד, מה שגורם לדג'יברי להכריז כי מדובר ב"פסטיבל הכי טוב שיצא לי לנהל". לצד אומני ג'ז מובהקים שיתארחו באילת, כמו הסקסופוניסט המוביל ג'ושוע רדמן, הפסנתרן הווירטואוזי גונזלו רובלקבה או הגיטריסט הייחודי קורט רוזנווינקל (שאריק קלפטון הגדירו כ"גאון"), התוכנייה כוללת גם מופעים הרחוקים מההגדרה המסורתית של ג'ז, כמו ההרכב הבריטי “אינקוגניטו", שמגיע בכלל מעולם המועדונים והאסיד ג'ז, או ערב של היפ הופ ישראלי, בכיכובם של טונה, נצ'י נצ', שאנן סטריט וקרולינה.
דג'יברי מודע היטב לטענות של חובבי ג'ז “מסורתי" בדבר התמסחרות ואפילו בגידה בערכים, אבל לא מתרגש מהן. “בשנה שעברה עשיתי ערב מאוד מיוחד, מחווה לזמרות הג'ז הגדולות עם הביג בנד שלי", הוא משחזר. “ליהקנו את מירי מסיקה, מארינה מקסימיליאן ודיקלה. מארינה זה ליהוק ברור, מירי או–קיי, ודיקלה מה פתאום. אבל זה היה מדהים. מירי, שהיא הבחורה הכי חסרת טקט שיש, הגיעה לביג בנד שכולם שם ג'זיסטים הארד קור ואמרה: ‘אני בכלל שונאת ג'ז'. ככה היא התחילה את החזרה. ואז היא שרה את שרה ווהן כאילו שהיא שרה ווהן. וכולם היו בשוק. אז מבחינתי, זו המשימה שלי בחיים. אני רוצה לגרום לכל אדם שאומר שהוא שונא ג'ז לאהוב ג'ז".
התרעות פיקוד העורף