אחד־אחד הם מתים (לאונרד כהן, דיוויד בואי, פרינס, ג'ורג' מייקל), מתמעטים או פורשים מפעילות. ההודעות מגיעות אלינו בזו אחר זו: אלטון ג'ון יוצא לסיבוב הופעות אחרון. גם פול סיימון, גם אריק קלפטון. גיבורי ילדותנו הנשכחת, נעורינו האבודים, האנשים שעיצבו מוזיקה לדור שלם, שכיכבו על הפוסטרים שעל קירות חדרינו בשנות ה–70 וה–80, שהתקליטים, הקסטות והדיסקים שלהם היו כמעט תו–תקן עבורנו, תעודת זהות, מי אתה, מה אתה, מאיפה באת ולאן אתה הולך עם הטעם המוזיקלי הזה שלך. "יותר ויותר נצטרך להתרגל למחשבה שאנחנו מאבדים לא רק שיער ומסת שריר", אמר לי חבר, "אנחנו מאבדים אותם". תם הטקס. זהו העולם החדש.

השנים האחרונות היו קשות במיוחד למי שמוזיקה הייתה חשובה לו כל כך, שהוא היה מוכן למסור את נפשו למענה. כי הם פשוט הלכו מאיתנו בשרשרת מסחררת ובלתי נתפסת. אנחנו, בני ה–40 פלוס, הדור האחרון שגדל וצמח בלי טלפונים סלולריים, עם עיתוני ילדים ונוער מודפסים ופוסטרים צבעוניים במרכזם, עם מוזיקה שיש לה פנים ושמות ומארזים פיזיים. תקליטים. דיסקים. קלטות. אנחנו בעיצומו של טקס פרידה ארוך וממושך מכל מה שהכרנו, כל מה שידענו.

זו לא רק המוזיקה שהשתנתה, זו צורת הצריכה שלה, זה היחס אליה. המיקום שלה בתוך החיים שלנו. מי שלא הצליח להתרגל לרעיון שהמאה ה–20 הסתיימה בסוף 1999, מוכרח להתמודד ב–2018 עם העובדה שאנחנו כבר ח"י שנים בתוך מילניום חדש, ואין דבר שמזכיר לך יותר את היותך בן–חלוף, זמני, עובר אורח בחיים האלה ממותו של אליל שסימל בעיניך את היותך צעיר ואת המשפט האהוב על הורינו "כל החיים לפניך".



בין שזה יוהן קרויף, כוכב נבחרת הולנד, ובין שזה דיוויד בואי, כוכב שחור, כוכב שנפל מכוכב אחר, מות הגיבורים מותיר אותך בשורה הראשונה של החיים, נכון בלית ברירה לקבל את זה שהבא בתור הוא - אתה.

המחשבה המורבידית הזו הוליכה אותי ללונדון, לפסטיבל הקיץ בהייד פארק, שהולך ותופס בעשור האחרון נפח ועוצמה ברשימת הפסטיבלים החשובים בעולם. הליין־אפ האחרון היה מהסוג שגורם לך לשמוט לסת. מופע הפרידה של קלפטון, הופעה של סנטנה, חימום מרשים בדמותו של גאון כמו סטיבי ווינווד, מופע מיוחד של הקיור וגם רוג'ר ווטרס ידידנו שחזר אל אלבומי המופת של פינק פלויד משנות ה–70. וכל זה לצד הרכבים מודרניים כמו גולדפראפ והאדיטורז, מופע הפרידה של פול סיימון ועוד מופע של ואן מוריסון, וגם ברונו מארס לדור היפה והצעיר. ועוד. ועוד.

אריק קלפטון Getty images

איט'ס קאמינג הום

לונדון, יוני 2018. החתונה המלכותית הסתיימה, והמזכרות מהחתונה כבר נמכרות בחצי מחיר, אבל מספר האירועים, הירידים והפסטיבלים בעיר מגיע לשיאו.

הקיץ הגיע לבירה האנגלית, הימים ארוכים מאוד, והשמש מאירה עד אחרי תשע בערב. אני יודע שמזג האוויר עלול לתעתע, וזוכר היטב שהטמפרטורה הממוצעת בתקופה הזו היא בדרך כלל 20 מעלות ביום ו–10 מעלות בלילה.

אבל העולם משתנה, מתחמם, שלא לומר מתלהט. שבוע שלם בערה העיר. 30 מעלות ו–70% לחות וכמובן שאין מזגנים בשום מקום כמעט. לרדת לתחנת הרכבת התחתית לא יעלה על הדעת. עדיף להתנשק עם אגזוז או לשתות אקונומיקה.

לא קל ללכת ברגל בחום הזה, אבל מפני שהעיר עמוסה וצפופה ופקוקה - לקח למונית שעה ורבע לעשות את הדרך מהרובע הטרנדי שורדיץ' עד לרחוב אוקספורד - אין כל כך הרבה אופציות.

וכמו להזכיר לי שהזמנים משתנים וכל הדברים הם בני חלוף, אני משתזף בלונדון בשבוע יותר משהצלחתי להשחים את עורי בשנתיים בישראל. ספרו לי עוד על התחממות גלובלית ועל אלה שמכחישים את התופעה. מכל מקום, נוסעים ללונדון, כי מה לא עושים כדי לגעת בחלום.

יצא ככה שגם ג'ורדן פיקפורד והארי קיין וחבורת הנמרים הצעירים של אנגליה הצליחו למשוך את כרכרת הדלעת עד לחצי גמר המונדיאל, והאנגלים היו בטירוף מוחלט. המשחקים מרוסיה משכו קהל ענק לפאבים גם בשתיים בצהריים. כולם רצו לראות עם כולם את מסע הקסם המסתורי, שרויים באותה הזיה אנגלית מוזרה ש"איט'ס קאמינג הום". אמונה זה דבר חשוב, גם אם יש לך קישור מקרטון והרבה מדי שחקנים עם רגליים חזקות וערימה של תבן בתוך הראש. את המשחק של אנגליה נגד קולומביה ראיתי בפאב בקובנט גרדן. הרעש החריש אוזניים והפנים של הגברים והנשים הפכו לאדומות מהחום ומהאלכוהול. הצרחות ורקיעות הרגליים, השאגות ותנועות הידיים המגונות אל מול המסך נמשכו גם במשחק הנאה ברבע הגמר מול שוודיה, בפאב אחר ליד תחנת הרכבת גרייט פורטלנד סטריט.

אחרי ה–0-2 המלבב העיר יצאה החוצה. אוהדות כדורגל בחולצות לבנות צמודות ואוהדי כדורגל חובבי שירה הסתובבו ברחובות ושרו שירי עידוד לנבחרת. ברחוב אוקספורד ובכל הרחובות הסמוכים בסוהו התנהלה תהלוכת ענק של מצעד הגאווה. ב–2–15 ביולי נערך טורניר הטניס ווימבלדון, ובכל פינה תיירים אחזו בחופן נאה של לירות שטרלינג וניסו לקנות כרטיסים עם מקום במגרש. מעולם לא ראיתי את לונדון עמוסה כל כך.

הסתקרנתי לראות את ווטרס עושה פינק פלויד. אני לא ממתנגדיו הגדולים. בעיקרון רוב הזמן לא אכפת לי מה אומנים חושבים על דונלד טראמפ או על בנימין נתניהו כל עוד הם יוצרים מעניינים וטובים בעיני. אבל בפועל, במופע של ווטרס ראיתי גאון שזקנתו מביישת את בחרותו. הוא עלה עם כאפייה לבמה, טירחן על החומה המפרידה בין יהודים לבין ערבים במדינת ישראל והוסיף שלל תובנות לא נעימות לאוזן בין לבין. הייתה גם מוזיקה. מוזיקה עילאית. אבל החוויה הכוללת היא של מניפסט פוליטי שיצא משליטה. חזרתי למלון מיוזע ובתחושת עזוב–אותי–באמא'שך. בלילה חלמתי על הקיור.

רוג'ר ווטרס. Getty images

63 ליש"ט עלה הכרטיס למופע של הקיור. זו אומנם הפעם הרביעית שאני רואה אותם, אבל הפעם האחרונה הייתה לפני 25 שנה. והנה אני בהייד פארק מול רוברט סמית, שבשנה הבאה יהיה בן 60 (לאלבום הבכורה של הקיור ימלאו 40 שנה ב–2019) וששר לי עכשיו "אם רק הלילה נוכל לישון".

היה זה ערב מופלא. היה זה ערב נורא. היה זה ערב קסום. היה זה ערב עגום. בכיתי מהתרגשות כשהוא שר מתוך תקליטי הפוסט־התבגרות שלי "נשקי אותי, נשקי אותי, נשקי אותי". בכיתי מצער על כך שאינני בן 23 עוד. שאני לא עומד ליד הקיר של התיאטרון בפראג עם אישה יפה ואנחנו רואים את הקיור כשלצדנו נשיא צ'כוסלובקיה ואצלב האוול. עכשיו אני בהייד פארק, ועל הדשא לידי גברים שרועים, נשים צעירות שמיניקות תינוקות ונשים פחות צעירות בנות 50 ו–60 בשמלות חשופות וקעקועים שרות את הקיור. רוברט סמית יוצא לסולו גיטרה חלומי. הייד פארק הוא הגן המפליג למרחקים, ואני על שטיח הקסמים המעופף. נגמר. עבר.


שנות הקסם והזהב

בחיאת, מה לך ולאנגליה? שאלו אותי. אולי זה גנטי (סבא שלי העריץ את האנגלים). אולי הספרים של צ'רלס דיקנס ואניד בלייטון הם שחיברו אותי אל ההוויה האנגלית. אולי הביטלס ששמעתי מגיל שנה. אני רק יודע שמרגע שעמדתי על דעתי כל דבר אנגלי מצא חן בעיני. הסדרות של ה–BBC ששודרו בטלוויזיה הישראלית, הציורים של וויליאם טרנר וג'ון קונסטבל שמצאתי בספרים של אמא שלי. אפילו האוכל שתואר בספרים נשמע לי מושך. כריכים ותה של השעה חמש ולימונדה ועוגיות ג'ינג'ר שכיכבו בסדרת הספרים "השביעייה הסודית" של בלייטון. וגם ביצת עין, שעועית ועגבנייה אפויה לארוחת בוקר או המעדן האסור ולא מוכר שתואר כ"קותלי חזיר". מהו קותל חזיר לא ידעתי, אבל שיננתי לעצמי: "הוא הושיט את ידו אל השקיק התלוי מחגורתו ושלף נתח קטן של קותל חזיר מעושן ובקבוקון משקה". וחוץ מהאוכל, הסדרות, הציורים - בעיני האנגלים הם גיבורי הגיטרה הגדולים, בעיקר חברי הלהקות המי, הקינקס, רולינג סטונס, לד זפלין, פינק פלויד.

כפי שהלהקות האלה הן נחלת העבר, הסופר האנגלי רוברט קולס טוען שגם אנגליה עצמה היא כבר מחוז חפץ אידיאלי שקיים בעיקר בדמיונם של אנשים לא אנגלים. קולס טוען שחלק גדול מהקסם שיש לאנגליה בעיני רבים נעוץ באותה צביעות טבעית שמאפשרת לבריטי להיות בו זמנית אדיב וסובלני כלפי זרים וגם לשמר את עקרון המעמדות ושליטת המעטים העשירים על הרבים העניים ואנשי המעמד הבינוני.

ורוק אנגלי הוא (כמעט) תמיד המוזיקה של המעמד הבינוני והנמוך.

אם יש גיבור גדול ולא מושר, מגדלור בוהק ומופלא שלא מספיק מוכר (לצעירים, בעיקר) זהו סטיב ווינווד, שהשנה חגג 70. הילד שהוביל את ספנסר דיוויס גרופ ואז הקים את טראפיק ואז הקים את הסופרגרופ בליינד פיית. ווינווד, שעד גיל 20(!) הספיק להיות בשלוש להקות אגדיות שהותירו את חותמן לנצח על ההיסטוריה של הרוק'נרול, עשה פחות דברים משמעותיים בעשורים האחרונים.

ואולי בשל כך הוא נשלח לחמם את בני דורו, קלפטון וסנטנה. ווינווד כמעט לא שר אף קטע מקריירת הסולו שלו. רוב רובה של ההופעה שלו מוקדש לשנות הקסם והזהב, לעשור שלא יחזור - ולא משנה מה תעשו - שנות ה־60. מעניין לגלות שגם כאלה שאולי לא מזהים מיד את השם שלו עם האומנות שהיה מעורב ביצירתה, מזהים מיד את השירים עצמם. "לא יכול למצוא את דרכי הביתה", שובץ בכל כך הרבה סרטי מלחמה, סרטי דרך ודרמות תקופתיות, שנדמה לי שאין אדם חובב קולנוע וטלוויזיה בעולם המערבי שמסוגל לחמוק מהיכרות עם הקלאסיקה הזו. כך גם לגבי "קיפ און ראנינג".

קרלוס סנטנה. Getty images

ווינווד, נער הזהב של אורגן ההאמונד, מנגן נפלא גם בגיטרה חשמלית. הוא זה שעזר לדור שלם להתיך את הבלוז אל תוך הרוק האנגלי ולראות בריתם אנד בלוז הזה פלא טבעי ובריטי למהדרין. הוא לובש לבן, כדרכו, נצרב בשמש הצהריים הקופחת, מוחה זיעה ממצחו בעזרת ממחטה בהירה, מדבר מעט, שר הרבה. ליין־אפ שקשה היה לחלום על טוב ממנו. אני עדיין חולם שמישהו ירים את הכפפה ויביא אותו לישראל.

קרלוס סנטנה וחבריו שעולים מיד אחרי ווינווד הם עוד גשר לעולם שלא קיים יותר. השידוך המלהיב בין האנרגיה הלטינית לבין רוק הגיטרות לא מאכזב אף פעם. הקהל מקבל את סנטנה באהבה. יש אור, יש חום, יש קצב ברגליים.

ואחרי שסטיבי ווינווד חימם, וסנטנה חימם, קלפטון עלה (בדיוק בשמונה בערב) לבמה. ניגש למיקרופון, ואמר: "איט'ס קאמינג הום!" (שזה שם קוד לגביע הקדוש שהיה אמור לעשות את דרכו מרוסיה לאנגליה). עשרות אלפי אנגלים צרחו בהתרגשות. כן, אני יודע, זו הססמה של הקיץ הזה, אמרתי לאנגלים שלידי. ואז קלפטון כיוון את הפנדר והתחיל.

Somebody’s Knocking היה השיר הראשון בסטליסט שלו, אחריו הגיע Key to the Highway. ההמשך היה לא פחות גדול: I’m Your Hoochie Coochie Man, Got to Get Better in a Little While, Driftin’ Blues ואז Nobody Knows You When You’re Down and Out. בשיר השביעי הייד פארק כבר עף אל השמיים. ליילה! תפסה אותי על הברכיים, מתחנן.

בשיר השמיני כולם מתיישבים ומזילים דמעות, Tears in Heaven. וכשהוא מסתיים ומתחיל השיר הבא, אני נזכר באמא שלי ז"ל, שכל כך אהבה את Lay Down Sally. "זה השיר הכי סקסי בעולם", אני יכול לשמוע אותה צועקת מהמטבח בעודה מטגנת קציצות.

אחרי שהגל הנוסטלגי מסתיים, קלפטון ממשיך ב־

The Core ,Wonderful Tonight ו–Cross Road Blues. כמו שהקיור עשו הצדעה גדולה ל"דיסאינטגריישן", קלפטון חוזר לסלואוהנד שלו מ–1977. כשהוא יורד מהבמה אני מגלה שהוא הוסיף עוד שתי הופעות פרידה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק. שיהיה בריא, זה מה שחשוב.


עוד יום בהיסטוריה

אז מה אנגלי בעיניך? הטירוף המוחלט לכדורגל, משחקי הקריקט הכפרי ומשחקי הטניס בטורניר ווימבלדון, המוזיקה של אדוארד אלגר והביטלס וקלפטון, ספרי "עשה זאת בעצמך", אופנת רחוב, אירוניה, תזמורות כלי נשיפה, המחזות של שייקספיר, נקניקיות קמברלנד, אוטובוסים עם שתי קומות, צ'רלס דיקנס, אובססיה לשדיים גדולים, ניק דרייק, חיבה לחידונים ותשבצים, כנסיות כפריות קטנות, וילונות מתכווצים, הצטיינות באומנות הגינון, מונטי פייתון, כמרים רזים של הכנסייה האנגליקנית, גבינת צ'דר וגבינת סטילטון, הביטלס, הקלאש, הסמית'ס ואואזיס, מלונות גרועים, בירה טובה ולא קרה, צלצול פעמוני כנסייה ביום ראשון בבוקר.

שוקולד קדבורי בעטיפה סגולה במכונות בתחנת הרכבת התחתית, ראיית הזרים כאנשים מצחיקים, דג וצ'יפס בדוכנים, ארגוני נשים, מפעלי צדקה, רוטב קארי, ערבי חג מולד בקינגס קולג', מתקני שעשועים בירידים של יום ראשון, אהבה גדולה לכל תחום ונושא הזוי ואזוטרי שבעולם, השווקים של לונדון והשכונות הישנות–חדשות כמו שורדיץ', סרטי ג'יימס בונד, הארי פוטר, ארץ התיאטרונים בווסט–אנד של לונדון, הצגות של אגתה כריסטי שרצות 50 שנה באותו מקום, הרומן החדש של איאן מקיואן, הסרט "על חוף צ'זיל" לפי ספר פחות חדש של איאן מקיואן.

אדישות שקטה לאוכל, חליפות גזורות היטב ו"חיה ותן לחיות", ספרות הנשים של ג'ין אוסטן, שרלוט ברונטה ודפנה דה–מוריאה, פדי הדוב מתחנת פדינגטון, נדי פעמוני, פו הדוב וכריסטופר רובין חברו, טפטים צעקניים, בד אנד ברקפסט, הציורים של וויליאם טרנר, הקהל של אנגליה ששר לה שירי אהבה גם אחרי הפסד צורב 1-2 לקרואטיה בחצי הגמר וגם אחרי הפסד נוסף, 0-2 לבלגיה במשחק על המקום השלישי, המהגרים, חנויות ספרים מתמחות בצ'רינג קרוס וגם הנאמנות למרמייט. אותו ממרח חום, בעל מרקם דביק וריח מעופש, שיכול בקלות לגרום לך לרצות למות בפעם הראשונה שאתה נתקל בו.

סטיבי ווינווד. Getty images

להיות אנגלי זה גם להתייחס לדברים כסוג של רצף מתמשך. באנו, ניצחנו, אפשר להמשיך בשלווה אל היום הבא. וגם להפך. אלכס פרגוסון, לשעבר מאמנה האגדי של מנצ'סטר יונייטד, אמר פעם לאחר הפסד משפיל 0-5, "זה רק עוד יום בהיסטוריה הארוכה והמתמשכת של מנצ'סטר יונייטד". לאמור: הפסדת או ניצחת, אלה רק עובדות ואתם בעצם חלק מסוים ממכלול גדול הרבה יותר.

בתום פסטיבל פרידות והתרגשויות, המון סואן וגיטרות למכביר, אנגליה נראית תוססת ורלוונטית מאי־פעם, עם היפ–הופ שנמצא לצד הרוק הקלאסי וחולצות כפתורים משובצות שנראות טבעיות כמו מלבושי היפסטרים מודרניים.

ההופעות, הפאבים, הכדורגל - הכל נראה לי כמו תפאורה מעוצבת היטב של מחזה בשם "ד"ש מנעוריך". הרוק'נרול היה פעם צעיר והבטיחו שלעולם לא ימות. הוא אכן לא ימות, אבל הוא כבר הולך לישון מוקדם ובוחן בקפידה את השינויים בעור הפנים. בשנות ה–60 זה היה הזרם החדש, האנטי־ממסדי, המאתגר. אנשים הפרידו בין "רוק" לבין "פופ" בעיקשות משיחית. 50 שנה אחר כך זה כבר "רוק קלאסי", וקלפטון התיישב על המדף ליד צ'ייקובסקי. האחד וגם השני הם היסטוריה מתמשכת. מענגת, מרטיטה, בעלת נפח ומשקל, אבל בכל זאת היסטוריה. העולם שייך לצעירים, ולצעירים יותר שייוולדו לעולם שבו כבר אי אפשר לראות הופעה של אריק קלפטון או פול סיימון.