בשנת 2016 הגעתי מלא התרגשות לפארק רעננה בכדי לראות את בריאן וילסון, אחד הגאונים המוזיקליים של המאה ה-20 והמוח מאחורי מיטב הקלאסיקות של להקת הביץ' בויז, מהלהקות שעיצבו את פסקול נעוריי, בהופעה חיה. הפארק, שהיה מלא עד אפס מקום, הפך באותו ערב שטוף זיעה לחלום קליפורני מתוק מתובלן במיטב להיטי הלהקה ושירים נוספים שהלחין וילסון לאורך הקריירה. לכן, כשנתיים אחרי אותו רגע מוזיקלי קוסמי, התרגשתי לחזות שוב בגאון המוזיקלי הפעם בהיכל התרבות בתל אביב.

כיוון שכבר ידעתי מה מצפה לי, הסקרנות אמנם פחתה אך הציפייה שהקסם יחזור – רק גברה ככל שהתקרב מועד ההופעה. למזלי לא התבדיתי. אמנם מדובר במקום יותר קטן מפארק גדוש באנשים (בימי הקיץ, מיזוגו של היכל התרבות הוא קתרזיס נהדר), אך ההנאה שסיפקו וילסון ולהקתו (בהם גם אל ג'רדין, חברו של וילסון להרכב המקורי של הביץ' בויז מהסיקסטיז) היתה עונג צרוף.

המופע התחיל בהתרגשות אדירה כשוילסון, נתמך בהליכון, עלה לבמה כשהקהל מריע לו באומרו: Good Evening Tel Aviv ומיד פתח עם California Girls הנהדר ורצף שירי סרף ומכוניות מקפיצים מראשית הסיקסטיז: I Get Around, Dance Dance Dance, Shut Down, Little Honda ו-Little Deuce Coup.



גיבור על מאחורי הפסנתר

העיבודים ההרמוניים העשירים והתיאום המדויק בין חברי הלהקה (שמנתה 12 איש) היה מהודק היטב, קטעי הקישור והאינטראקציה המתמדת של וילסון, מאחורי הפסנתר הלבן (שכשהוא החל לפרוט עליו נראה כי נכותו הפיזית נעלמה והוא הפך לגיבור על), הייתה פשוט נפלאה והשירים, אוח השירים, החזירו אותי אל ימי הזוהר של הפופ האמריקאי, זה שפרח לפני "הפלישה הבריטית" של הביטלס ושות' וזה שנתן לה "פייט" הוגן.



מרפרטואר עצום של שירים, וילסון וחבריו היו צריכים לבחור רק קומץ סימבולי, והתמזל המזל שהבחירה הפדנטית די השתלמה: Sloop John B, Help Me Rhonda,Barbara Ann, Surfer Girl, Would'nt It Be Nice, Don't Worry Baby, Darlin' וכמובן Good Vibrations המופלא היו רק חלק מהתענוג המוזיקלי הצרוף.

אחד מרגעי השיא, בעיניי לפחות, היה הביצוע המרגש והמצמרר ל-God Only Knows, משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים וה-להיט מאלבום המופת של הלהקה – Pet Sounds. וילסון ולהקתו ביצעו אותו בחצי הילוך: לא נכנסו בזמן לבתים או לעתים נכנסו לפני הזמן, לא סיימו משפטים שלמים ודי חיפפו אבל אי אפשר היה שלא להתרגש מהשיר והמעמד.

מסמר הערב היה האורח המיוחד של וילסון: דני סנדרסון שהצטרף לביצוע משותף ללהיטי הלהקה-Surfin' Usa ו-Fun Fun Fun. השילוב הדי טבעי של סנדרסון את וילסון סחף והלהיב (בצדק) את הקהל והיה לא פחות מהברקה.

בריאו וילסון ודני סנדרסון בהיכל התרבות. צילום: דודי פטימר

זה לא הביץ' בויז וגם אין צורך בכך

אם נניח לרגע את הקלפים על השולחן ולא ניתמם, לא לרגע ולא לשבריר שנייה מדובר בביץ' בויז או בניסיון להתחקות אחרי סאונד הלהקה המקורית, וגם אין צורך בכך. וילסון, שבחזונו הייחודי ראה כיצד שיריו צריכים להישמע ולהיראות, הפעיל גם הפעם את הקסם ולקח את השירים המאובקים מהסיקסטיז, ניער אותם והגיש אותם בגרסה מרעננת ועכשווית גם אם נוסטלגית וקלאסית.

לסיכום, יצאתי מהמופע אפוף התרגשות וסיפוק מהמופע, אולי כי אני קצת נוסטלגי, אולי כי יש לי סנטימנטים ללהקה ואולי כי מדובר בהיסטוריה שמגיעה לארץ, אבל על דבר אחד אין עוררין: וילסון והלהקה סיפקו את הסחורה היטב והוכיחו כיצד צלילי קליפורניה צריכים להישמע בשנת 2018.