בשביל יוסי חורי, לשוב מחר לאחר הפוגה ממושכת לפסטיבל ערד עם צמד הפרברים, והפעם בגלגולו השלישי של הצמד עם חגי רחביה, זה כמו לחזור הביתה. “מבחינת מה שיש בפסטיבל הזה - עם הקהל הנפלא שנוהר אליו והיותו תשובת נגד לכל מיני תופעות שוליות שצצו בזמר העברי בשנים האחרונות - הוא ממש תפור עלינו”, אומר חורי. “זאת, לעומת כל הרוקנרול שמסביב והנהייה של הקהל אחר המוזיקה המזרחית, תוך כדי הדחיקה הצידה של שירי ארץ ישראל”.

אתה לא נשמע מבסוט.
“איך אני, כאחד שלא הולך עם הזרם, יכול להיות מבסוט? אני ממשיך בדרך שלי, כי אין לי דרך אחרת, גם אם אני לא מרוצה ממה שאני שומע ברדיו, שם העורכים והמגישים הצעירים לא גדלו על השירים האמיתיים של הארץ הזאת”.

“זו אותה המנגינה מן הבוקר הראשון/ זו אותה המנגינה מאז ועד יומי האחרון”, שרים הפרברים באחד השירים מארגנטינה ש”גייר” למענם אהוד מנור. עם המנגינה הזו בפיו נושא חורי (78), כמעט 60 שנה ברציפות את הדגל המוזיקלי האיכותי שלו, לצד עיסוקים מחוץ לעולם הצלילים.



לא סיימון וגרפונקל

הגם שכיום הוא מלין על המוזיקה המזרחית, שורשיו של חורי נטועים בבגדד, בירת עיראק, שם גדל כבנו של סוחר בדים. “היו לי פטיפון עם מנואלה ותקליטים משלי מגיל 3־4”, סיפר לי בראיון אי־אז ב־72’. כעת הוא מוסיף מנקודת מבט בוגרת יותר: “בכל שבת היו באים אלינו אורחים. כדי להשוויץ בפניהם, אמא שלי הייתה שמה אותי על כיסא והייתי שר לאורחים שיר של פאריד אל־אטרש. כמי שמטבעו בכלל לא אוהב להתבלט, כמה ששנאתי את זה”.

לאחר שעם עלייתה ארצה ב־51’ התקבלה משפחת חורי לבושת המחלצות בריסוס בדי־די־טי בשדה התעופה בלוד, היא עשתה את צעדיה הראשונים במדינה אפופת הצנע אצל קרובים בצפון תל אביב. “אני מהפרברים, אבל תמיד צפוני”, מעיר חורי בחיוך. מה שעוד לא יודעים עליו, זה שהוא, מסמלי התרבות העברית, למד בילדותו בבית הספר הצרפתי של המיסיון ביפו.



חורי, שטוען שהוא אינו איש לימודים, פרש אחרי השביעית מהתיכון, עבד בעמילות מכס והתגייס לצבא כאלחוטן. “לא בדיוק ידעתי שיש להקות צבאיות או איך להגיע אליהן”, הוא אומר, “במחנה שלי בחיל הקשר הייתי אוסף מדי ערב את החבר’ה, ועל הדשא שרתי להם בגיטרה. לא חשבתי שאהיה זמר, וכשהשתחררתי עדיין לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עד שפגשתי את נסים מנחם. הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא מ’הטיר’ בטיילת בתל אביב, שם החבר’ה היו שמים מטבע ורוקדים לצלילי המוזיקה. פתאום התפרץ למקום בחור לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים עם מסרק בכיס האחורי - והתחיל לרקוד רוקנרול במרץ. הסתכלתי עליו ככה ואמרתי לעצמי שאדם כזה לא יכול להיות חבר שלי”.

והוא נהיה.
“ועוד איך. כעבור זמן פגשתי אותו במסיבה, שם ניגן ושר. קבענו להיפגש למחרת ומיד גילינו שיש בינינו התאמה קולית. החלטנו להקים צמד לפי אופנת הצמדים דאז, ואת החזרות קיימנו בבתי חברים שהיו משאירים לנו את המפתחות בצאתם לעבודה. ‘זמרי הפרברים’ נקראנו בהתחלה, ועד מהרה זה התקצר. אלי הדייג מכרם התימנים נתן לנו את השם, מה שהתאים למחזמר ‘סיפור הפרברים’ שיצא באותה תקופה”.

חבר התנדב לארגן להם הופעות. השניים יצאו לבושים טיפ־טופ בחליפות ובעניבות לבית הספר לריקודי עם שהיה לכוריאוגרף יואב אשריאל: “החבר’ה המיוזעים, שלבשו מכנסיים קצרים, התיישבו מולנו על הרצפה, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. שרנו שם שירים מדרום אמריקה שלמדנו באותו יום, ועם 30 הלירות שקיבלנו חגגנו על גזוז”.

משמעותית יותר הייתה הופעתם על במת חגיגת העצמאות ברמת אביב, כעבור זמן קצר. “אתם ממש טובים”, התפעל משירתם המנחה עזריה רפפורט, איש קול ישראל: “הוא הביא אותנו ליוסף אריה, מנהל מחלקת הבידור, שהבטיח לשלב אותנו בפינת החובבים בתוכנית ‘בידור 61’. זה לא מצא חן בעיניי. ‘אנחנו מקצוענים’, העזתי למחות ואמרתי לנסים - ‘יאללה, בוא נכניס את הגיטרות ונלך הביתה’, והלב שלי שקשק. פחדתי שניזרק מכל המדרגות ותלך ההזדמנות לשיר ברדיו. מי בכלל חלם על טלוויזיה”.


ולא נזרקתם.
“עצרו’ אמר אריה כשהגענו לדלת, ‘החוצפה שלכם מוצאת חן בעיניי’, והזמין אותנו להופיע באולם ‘אוהל שם’ בדיוק לפני שושנה דמארי. שרנו שם שני שירים והקהל נעמד על הרגליים, מחא כפיים בהתלהבות ולא נתן לנו לרדת מהבמה. אפילו ששושנה חיכתה”.

הצלחת הפרברים הניבה להם הופעות בחו”ל, מאירופה, דרך המזרח הרחוק ועד דרום אמריקה, שם הוחמאו על ביצועיהם ללהיטים הלטיניים. על הדרך חטף חורי סטירת לחי שלא ישכח, דווקא מהמלחין־מנצח משה וילנסקי, איש נעים הליכות בדרך כלל: “זה היה בפסטיבל קנוק, בבלגיה. התעכבנו במלון, כשנסים חיפש נואשות את מכונת הגילוח שלו. כשהגענו להופעה בדקה ה־90, משה וילנסקי לא ידע את נפשו וסטר לי. אחר כך התנצל. מאז אני מגיע להופעות שעה לפני”.



לאחר שניסן כהן־הברון כתב להם את שיריהם הראשונים בעברית, “זמר הפרברים” ו”מעבר לנהר”, כיכבו הפרברים בפסטיבלי הזמר והפזמון של שנות ה־60. שיאם היה דירוגו במקום השני בפסטיבל 66’ של השיר “ריח תפוח, אודם שני”, שאותו ביצעה במקביל שלישיית “גשר הירקון”. אז הפך נחום היימן, שכתב את השיר עם טהרלב, למלחין בה' הידיעה של הפרברים.

כעסתם עליו כשנתן את “שיר אהבה ישן”, משיריו הגדולים, לצמד דרום?
“אז, לפני כ־50 שנה, כשעבד איתנו על תקליט, פתאום שמענו ברדיו את השיר בביצוע צמד אחר. כמה שעבדנו איתו צמוד, דווקא השיר הזה ברח לנו. כשניסינו למחות, הוא יצא מזה איכשהו כשאמר שבעת כתיבת השיר הופענו בחו"ל. כמובן, לא ויתרנו. כעבור שנים הקלטנו את השיר בעיבוד משלנו בסגנון ספרדי. זה לא עבר בשקט מצדו. נחצ’ה היה מאוד קנאי למה שכתב, והעיר שלא אהב את פתיח הגיטרות שהוספנו לשיר”.

חורי מצביע על שני צמדים אמריקאיים שהשפיעו במיוחד על הפרברים. “לדעתי, האחים אברלי היו הצמד בה"א הידיעה, עם תיאום קולות מופלא”, הוא אומר, “אחריהם עד כדי כך הלכנו שבי אחר סיימון וגרפונקל, שהוצאנו תקליט מהשירים שלהם. התקליט כמעט לא נמכר מפני ש־CBS לא עשו לו פרסום כמו שצריך, מה שמאוד כאב לנו”.

וכש”החלונות הגבוהים” “גנבו” מכם את “זמר נוגה”?
“זו לא הייתה בדיוק גניבה. השיר של רחל, בלחן של שמוליק קראוס, תפס יותר מזה שיוסף מוסטקי הלחין לנו. שני ההרכבים היו בחברה אחת והיינו מיודדים. יצאנו יחד למועדוני לילה ונפגשנו אחרי הופעות. אריק (איינשטיין) היה בא להופעות שלנו במועדון ’עומר כיאם’, וזכור לי כאדם זהב”.

כאן שולף חורי סקופ: “לפני שלישיית גשר הירקון אריק ביקש להצטרף אלינו, אבל מסוחררים מההצלחה הראשונית שלנו, לא נענינו לו”.

במרוצת השנים הפכו חורי ומנחם לחברים בלב ובנפש. אני זוכר אותם גרים זה מעל זה (חורי: “אני הייתי למעלה”) בשכונת בבלי, בצפון תל אביב. “זה מאוד קירב אותנו”, מציין חורי, “לא היה צורך להרחיק לכת לחזרות ויחד יצאנו לא רק להופעות, אלא גם למסיבות ולדיג. נסים היה אדם נפלא עם התמימות שלו, ונענה לגבי כל מה שקבעתי לפרברים”.




אך באחת ההופעות הפתיע מנחם את הקהל עם כיפה לראשו. “לאחר מלחמת יום הכיפורים, נסים השתנה לי מול העיניים", נזכר חורי. "הוא תמיד היה שוקק חיים, ולפתע נראה כפרח שנבל. החיוך המתוק שלו, שהיה מסמליו המסחריים של הפרברים, נעלם כלא היה. הציידים הדתיים לכדו אותו חזק־חזק ברשת ולקחו אותו ממני”.

הם ניסו ללכוד גם אותך?
“לא היה להם סיכוי עם אנטי־דת כמוני. פעם, בדרך להופעה בירושלים, הצטרף אלינו מישהו בשחור, וכל הדרך טחן לנסים את המוח במושב האחורי. הבלגתי עד שפנה אלי ואמר - ‘יוסי, גם אותך נחזיר בתשובה’. בו־ברגע העפתי אותו מהרכב”.

אחרי הפרידה שלך מנסים ב־77’, הקשר ביניכם נשמר?
“לאחר שנסים לא נענה להצעה שלי להמשיך איכשהו את הצמד, הייתה התרחקות בינינו כשנסים היה בעולם משלו. בשנה האחרונה לחייו היה בינינו קשר יומיומי. הוא הבטיח לבקר, אבל אף פעם לא בא. על הופעות שלו עם הגרסה החדשה של הפרברים לא היה מה לדבר. נסים לא היה מוכן לשיר באולם שבו ישבו יחד גברים ונשים. בסוף איבדנו אותו לפני כשנתיים, כשחלה במחלה קשה”.

סופם של נישואי הנוחות

חורי היה נשוי 17 שנה לבנטה, שאותה פגש באילת כתיירת צעירה מנורווגיה. בנטה התגיירה לקראת נישואיהם. בסופו של דבר, היא חזרה לארצה עם ילדיהם. אלון (50) הוא איש משרד החוץ הנורווגי ודניה (45) עובדת שם בחברת נסיעות. חורי מתקשר עם חמשת נכדיו באנגלית דרך סקייפ.

את מחליפו של מנחם, אורי הרפז, בחר חורי לאחר ששמע את נגינתו בגיטרה באחת ההופעות. חורי, שהתלבט אם להמשיך את הפרברים, חיפש נגן־על במקום חברו הקרוב ומצא; אבל חבר נפש - לא. את הקשר ביניהם, שהתארך כדי 37 שנה, ניתן לתאר כנישואי נוחות. אלה נשענו על זיקתם המשותפת למוזיקה הדרום אמריקאית (“ארץ טרופית יפה”), עד שהרפז נפרד ממנו לפני שלוש שנים כדי ללכת בדרך חדשה משלו. חורי איתר במקומו דרך האינטרנט את חגי רחביה, נגן גיטרה מבריק אחר.

חגי רחביה. מירי צחי

אך עולמו של חורי לא מצטמצם למוזיקה; כשבאים לביתו, אפשר להתפעל מהרהיטים שיצר עם ידי הזהב שלו ומדגמי האוניות שבנה לפני שנים. תצלומיו השמיימיים על הכתלים מסגירים את פניו האחרות של חורי, הידוע זה מכבר כאסטרונום חובב נלהב. “לאסטרונומיה הגעתי דרך העיסוק בצילום מקצועי”, מספר חורי, שבעבר היה מצלם את חבריו הזמרים בצילומים לעטיפות תקליטיהם. “כשהופענו ב־70’ ביפן, הסקרנות הביאה אותי לחלון ראווה של חנות צילום, שם משכו את תשומת לבי צינורות ארוכים כאלה. כשנכנסתי פנימה ושאלתי מה זה, אמרו לי שזה בשביל לראות כוכבים. אז התחיל שיגעון האסטרונומיה שלי, ועם הזמן התחלתי לבנות טלסקופים בעצמי”.

בגילך אתה ממשיך בכך?
“פעם בחודש אני יורד עם חברים לנגב, לצלם גלקסיות וערפליות. זה מרתק אותי. יש לי אוסף ענק של תצלומים כאלה. מדובר בתחביב מיוחד במינו. מי שמגיע אליו, לא יכול לעזוב אותו כל כך מהר”.

בכמעט 60 שנות קריירה הצליח חורי להיות מחוץ לפוליטיקה. עתה מתברר שיש לו קשר אליה. “דוריס, אחותי הגדולה, היא סבתה של סתיו שפיר”, הוא מציין. “לדעתי, היא מצוינת כפוליטיקאית. סתיו מאוד חדה, מאוד חריפה, יודעת להזיז דברים. צריך אנשים כאלה בכנסת. כשהעם שלנו מחולק לשניים, היא שייכת לצד של השפויים. זה ייאמר לזכותה”.