ירמי קפלן חוזר: "המבקרים רצו שאשאר ברוק של פעם, אך הניינטיז עברו"

הילד הנצחי של הרוק הישראלי שב לאלבום הבכורה שלו במופע מיוחד, צולל לימים המטלטלים בתחילת הדרך, כולל ניסיון האונס שחווה, ומדבר על הביקורות ועל בן משפחתו, הנשיא ריבלין

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
ירמי קלפן
ירמי קלפן | צילום: ליאור כתר
3
גלריה

"גם כשההשקפות שלנו שונות, תמיד בשיחות המשפחתיות קיבלנו את הדעות של האחר. אני זוכר שמתישהו בשנות ה–80 אמא שלי תלתה על המרפסת מדבקה של 'העם עם הגולן', אפילו שהיא הצביעה אז למערך. כשחברי התחילו לצחוק ושאלו אם אנחנו מהליכוד, הבנתי שבארץ קשה לנו לקבל את הדעות של האחר. אתה יכול לא לקבל את הדעות של האחר, אבל אתה לא יכול לבטל אותן לחלוטין כי הן לא תואמות לדעות שלך. ולא, אני לא ימין ולא שמאל, אני נוטה לכיוון המרכז בעיקר.

"מטריד אותי שאין כבר תרבות של קשב בארץ. כיום נהוג לחשוב שמי שלא מסכים עם הדעה שלך, צריך לרמוס אותו, להכפיש ולהשליך אותו. אין חופש דעה. ראבק, אנחנו צריכים להיות מדינה דמוקרטית, אבל כל אחד רק זורק בוץ וחרא על השני. זה מבאס אותי".

רובי ריבלין. אריק סולטאן
רובי ריבלין. אריק סולטאן | רובי ריבלין. אריק סולטאן

את הדברים הללו אמר קפלן כששאלתי על דעתו לגבי המצב החברתי בארץ וכיצד הוא משפיע עליו כאומן. פייר? הופתעתי. מניסיוני, כשאומנים נשאלים שאלות פוליטיות, הם מזכים את המרואיין בתשובה קצרה, מתומצתת ודי דיפלומטית. אבל בשיחה עם קפלן הרגשתי את ההפך. מדובר באדם כן, נחרץ בדעותיו ובעיקר כזה שמאמין בדברים שיוצאים מפיו.

"הכנות ואמירת הדברים כפי שאני רואה וחושב אותם הן חלק מהמהות שלי ושל היצירה שלי", הוא מסביר. "אני מושפע ביצירה שלי מהמצב החברתי, וברור שאני מבואס מהמצב כיום, אבל בהופעותי אני דואג להעביר את משנתי בדמות מונולוגים לקהל ומלמד אותם להכיל אחד את השני ולכבד במקום לתקוף ולשנוא. כשאתה מגיע להופעה שלי, אתה לא בא סתם להופעה, אתה בא לשיעור ולחוויה".

קפלן (56), שלאורך הראיון מתגלה כמטיף לאחווה, אהבה וכבוד הדדי, טוען כי זו הסיבה לכך שהאולמות בהופעותיו מלאים תמיד. "אין מקום שבו הופעתי והקהל לא יצא נלהב ונרגש. אני לא מדבר אל הקהל מלמעלה, אני לפעמים אוהב לבלבל ת'מוח ולחפור, תופס מישהו מהקהל ופשוט מדבר איתו. זה חלק מהשואו. הזרימה הספונטנית והבלתי מתוכננת הזו".

מי שהפך את התלתלים הג'ינג'יים לטרנד וחתום על להיטים כמו "מודדת", "הדפוק הזה", "כבר עכשיו" ו"היא האחת", נחשב לאחד הילדים הנצחיים של הרוק הישראלי, אף שהחל את קריירת הסולו שלו לקראת אמצע שנות ה־30 שלו, גיל די מאוחר לכל הדעות. "זה קטע שהתחלתי מאוחר לנגן", הוא מסכים. "למרות זאת אני לא מסתכל על הנגנים הצעירים שעמם הופעתי וניגנתי לאורך השנים כמישהו בוגר מהם. אני מדבר איתם כבן גילם ואף פעם לא מייחס לגיל חשיבות כשמדובר במוזיקה. אולי זה מה ששומר אותי צעיר ואנרגטי".

הוא נולד בשיקגו ב–3 בספטמבר 1961 בשם ג'רמי דוד קפלן, בנו של במאי הטלוויזיה אירווינג קפלן, לימים מבמאי תוכניות הטלוויזיה המיתולוגיות של החינוכית ("זהו זה", "רחוב סומסום", "Here We Are","Neighbours"). לדבריו, כבר מילדותו אהב מוזיקה.

"כשהייתי בן 6 ביקשתי מהורי מערכת תופים. הם קנו לי מערכת צעצועים של ילדודס, מצ'וקמקת כזאת. אחרי שבוע בן הדוד שלי הקטן ממני שיחק בתופים וקרע אותם. הייתי הרוס. אני זוכר את הנסיעה הביתה באוטו כשהייתי בכיתה א' כשהתנגן ברדיו השיר 'Dizzy' של טומי רו. קטע התיפוף שם קנה אותי וקרע אותי. נורא התלהבתי בתקופה ההיא משירים כמו 'Can’t Buy Me Love' של הביטלס, 'Light My Fire' של הדורז.

"הלהקה האהובה עלי בילדות בארצות הברית הייתה המאנקיז. בדיעבד זו הייתה להקה שניגנה די גרוע, אבל הייתי מטורף על השירים שלהם. הייתי מאוהב במתופף שלהם שהיה גם זמר - מיקי דולנז. כיום כשאני מאזין לשירים, אני מבין שהוא היה מתופף די חרא".

ביולי 1969, בהיותו בן 8 עלתה משפחת קפלן לישראל. לאחר עצירה קצרה בירושלים בחסות רובי ריבלין, עברה המשפחה להתגורר בשכונת נוה אביבים שבצפון תל אביב. "למרות שהמעבר לישראל נעשה בשל אידיאולוגיה ציונית, עדיין מצאתי את עצמי פחות מתחבר למוזיקה ישראלית", הוא נזכר. "האלבום העברי הראשון שהיה אצלנו בבית היה תקליט של פסטיבל הזמר והפזמון העברי משנת 1969. בשלב מסוים היה עוד תקליט של להקת הנח"ל. האלבום הראשון שבאמת חיבבתי היה 'פלסטלינה' של שלום חנוך ואריק איינשטיין.

ירמי קפלן. צלם: ליאור כתר
ירמי קפלן. צלם: ליאור כתר | ירמי קפלן. צלם: ליאור כתר

"מי שעיצבה את הטעם המוזיקלי שלי אז הייתה אחותי הגדולה ליסה, שדאגה שישלחו לה מארצות הברית תקליטים חדשים. כך הגיעו אלינו תקליטים של לד זפלין, הדורז, The Who, קרוסבי סטילס ונאש, ניל יאנג ועוד. למעשה, לשירים האלה בעיקר התמכרתי".

למרות חיבתו למוזיקה, באותה תקופה חשב קפלן דווקא על קריירה של שחקן. כאחד מילדי הפלא של תוכניות הילדים של החינוכית, הוא שיחק בסדרות שביים אביו כמו "Here We Are" ו""Neighbours, יחד עם אחיו אהרון. "הרבה מתבלבלים וחושבים שאני הילד עם הסולם מ'Here We Are' אבל לא, זה אהרון אחי. אני זוכר שלחצתי על אבא שלי שייתן לי לשחק, כי קסם לי התחום הזה, אבל הוא לא רצה שיאשימו אותו בפרוטקציות ודרש שאהרון ואני נעשה אודישנים כמו כולם ובסוף התקבלנו".

בקולנוע הגיח לתפקיד קטן בסרט הישראלי "מבצע יהונתן" ובמערבון "פנטום קיד". "אהבתי את עולם הזוהר. להיות על הסט, לשחק ושהילדים מבית הספר מכירים אותך, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מדי".

במקביל ל–15 דקות התהילה שלו כנער, למד בתיכון אליאנס בתל אביב ועם הגיעו לגיל 15, לאחר לא מעט תחנונים, הוריו קנו לו מערכת תופים אמיתית. "חסכתי כסף מהעבודה בטלוויזיה, ממתנות בר המצווה ולבסוף הורי השתכנעו וקנו לי התחלה של מערכת".

באליאנס הכיר נער שלמד שנה מתחתיו, רמי קלינשטיין שמו. "לרמי ולי היה מכנה משותף: שנינו נולדנו וגדלנו בארצות הברית ושנינו נמשכנו לאותה מוזיקה. כבר אז הוא היה מוכשר כמו שד. אני זוכר שהוא השמיע לי שירים שהלחין והתמוגגתי. אחד השירים נקרא 'מוכר העיתונים'. רמי הציע לי להצטרף אליו כמתופף ללהקה שהוא רצה להקים ואז הצטרף גם אהרון אחי כגיטריסט ובהמשך סופח גם דורי אמריליו (הבן של המלחין מוני אמריליו) כבסיסט. קראנו לעצמנו 'ליקוי חמה'".

הלהקה הופיעה בעיקר בפאבים קטנים ברמת השרון עם שירים מקוריים, ובשנת 1978 זכתה במקום הראשון בתחרות הזמר של "עיר הנוער" עם השיר "בין האצבעות". הפרס היה הקלטת שלושה שירים באולפן ההקלטות טריטון, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה קפלן נכנס להקליט באולפן. "נחשבתי מתופף מדליק וטוב, אבל בכל פעם כשניסיתי לשיר קולות באולפן, רמי היה מסתובב אלי זועף ואומר: 'לא, לא! אל תשיר!', כי הייתי מזייף ולא נשמעתי כל כך טוב".

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1979, קפלן לא נטש את המוזיקה אלא הוסיף לנגן עם קלינשטיין ואחיו, אך עם שחרורו החליט לסיים את הקטע המוזיקלי ופנה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. "אחרי שנת לימודים החלטתי לנסוע לטיול של אחרי צבא יחד עם מרסיו, חבר ברזילאי מהצבא. לאחר חצי שנה בברזיל עברנו למיאמי, שכרנו ואן וטרפנו את ארצות הברית. הגענו לקליפורניה, שם מרסיו הכיר בחורה באקראי ולימים התחתן איתה. אני נשארתי בוואן ומצאתי את אהבת חיי: המוזיקה.

"כדי להתפרנס קצת מרסיו ואני היינו צובעים בתים בלוס אנג'לס ותוך כדי צביעה עלו לי מנגינות בראש. אז למעשה התחילה הקריירה שלי כמוזיקאי. הדבר הראשון שעשיתי זה להשיג פסנתר צעצוע ולנגן את שלושת השירים הראשונים. הקלטתי אותם על קסטה ושלחתי לרמי קלינשטיין. אחד מהם הפך ברבות השנים ולאחר שינויים לשירי 'כמה נדבר', שנכלל באלבומי הרביעי. גם הבסיס לשיר 'מודדת' התהווה בתקופה שלי בארצות הברית".

עם חזון מוזיקלי בראשו, החליט קפלן להישאר בארצות הברית ולנסות את מזלו כמוזיקאי, למורת רוחם של הוריו. "הייתה תקופה של חודשיים שלא דיברנו, כי הם לא קיבלו את הרצון שלי להיות מוזיקאי ולנטוש את הלימודים. הם היו בטוחים שאני מחוק מסמים. זה היה טמטום מצדי לא לדבר עם ההורים, אבל הייתי חדור מטרה", הוא מסביר.

תגיות:
אונס
/
אלבום בכורה
/
רובי ריבלין
/
ירמי קפלן
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף