"מוזיקה חסרת פשרות שבערה בנשמתנו": חברי "בנזין" חוזרים אל הרגעים הגדולים

פתאום, משום מקום צצה רביעיית מוזיקאים אלמונים מחיפה והקריות, שניגנו "מלוכלך" כאילו הם במועדון נידח, ועל אף שהיו שונים כל כך מהנוף התל־אביבי המקומי, הצליחו להפציץ את הרדיו ולהפוך לסיפור סינדרלה של הרוק הישראלי.

"אתה לא מבין מה השיר הזה עשה לרדיו", מתאר בסיסט הלהקה בנג'ו קמחי. "כשהשיר יצא לא רק שהוא הפך לשלאגר אימים, הוא גם שם את הקריות על המפה והפך אותנו מאלמונים לחלוטין, מלהקת חתונות פשוטה, ל'להקת השנה'. זה היה מטורף, אני אפילו לא יודע איך להסביר זאת במילים".

בניגוד לתיסלם, שמרבית חבריה היו בשלב של אחרי עידן להקות הקצב ששטפו את מועדוני ישראל בסיקסטיז ובסבנטיז, בנזין הייתה אולי המוהיקני האחרון של עידן הרוק הישראלי הישן. היא נולדה כלהקת קצב, אפילו להקת רוק כבד אפשר לומר, ואת חוכמת הרחוב תרגמה למוזיקה.

אבל כדי להבין טוב יותר את סיפורה של הלהקה, יש לחזור ל–1975, שנה וחצי מתום מלחמת יום הכיפורים. בעוד שבתל אביב עשו להקות הקצב הסבה מקצועית לתזמורות חתונות, משיקולי פרנסה, בפריפריה הלהקות חיו ובעטו כשהן תופסות עצמן לא פחות מלד זפלין הבאה.

עם ברקת נכנס פוליקר לראשונה לאולפן, והרביעייה הקליטה בשנת 1976 ארבעה שירים: "ברקת", "פעם בחיים", "הלילה הוא ארוך" ו"המנון הפועל עכו". בניגוד לשירי הפופ–דיסקו ששלטו אז ברדיו ובמצעדי הפזמונים, ברקת עם פוליקר כסולן נשמעה כמו עוף מוזר. השירים שלה היו רוק רועש ובועט מדי, שנדחק לשוליים ולא עורר עניין.

בסוף 1976 החליף איש להקות הקצב בנג'ו (בנימין) קמחי את יוסי לנג כבסיסט הלהקה. לנוכח אי־הצלחת השירים ברדיו, נכנעה ברקת לנורמה התל אביבית שחלחלה לצפון ושינתה את אופיה ללהקת חתונות בעיקר. "האג'נדה שלנו הייתה לנגן בעיקר בחתונות, כי שם היה הכסף", מספר קמחי. "הושפענו מהביטלס, מהרולינג סטונס וכמובן מדיפ פרפל ומרוק יותר כבד. בחתונות התפשרנו והיינו צריכים לנגן שירים יותר מתונים וגם מוזיקה יוונית שיהודה הביא מהבית. אבל מי שהזמין אותנו ידע שאנחנו לא יכולים לוותר גם על הרוק הדיסטורשני שבער בנו".

עד סוף העשור התחלפו נגני הלהקה כמה פעמים, ולבסוף ב–1978 התגבש ההרכב. אל פוליקר וקמחי הצטרפו הגיטריסט יחיאל "קיטש" אמסלם והמתופף אלי חדד. "לעולם לא אשכח את הרגע שבו צורפתי ללהקה", מספר חדד. "את יהודה הכרתי לראשונה בגיל 12, כשניגנתי עם להקת הלורדים. שנינו השתתפנו בלהקות מתחרות בפסטיבל להקות רוק שנערך בחיפה. אחרי כמה שנים, כשניגנתי עם הזמר מייק לוגסי ולהקת הגולדסטארים, יהודה, בנג'ו וקיטש חיפשו מתופף להרכב שלהם.

"מכיוון שהם שמעו עלי בסצינה, הם החליטו לקפוץ אלי לעבודה. אז ככה יום אחד כשעבדתי בשיפוצים, כי לא הייתה אז עבודה כמתופף, שלושתם הגיעו בהפתעה למקום העבודה שלי בחיפושית ירוקה ישנה והפתיעו אותי על הסולם. הם אמרו שהם מופיעים כבר הערב באולמי 'רון' בחיפה ורוצים שאנגן איתם. זרמתי והשאר היסטוריה".

לאחר שהתגבשה הרביעייה החליט פוליקר לנסות שוב להקליט חומרים מקוריים, נוסף לקאברים שעמם הייתה מזוהה הלהקה. רק שפוליקר וחבריו הבינו שמחיפה יהיה להם כמעט בלתי אפשרי להצליח וכי יהיה עליהם להתחיל לחשוב להעתיק את מעוזם המוזיקלי לאזור המרכז. אומנם הם ניגנו והופיעו גם במרכז, אך לא התערו מספיק בסצינה המקומית שם.

ואז, ממקום בלתי צפוי באה הישועה. "ב–1980, כשניהלתי את צביקה פיק שהיה בשיא הצלחתו המוזיקלית, חיפשתי גיטריסט להופעות של צביקה, כי הקודם עזב", מספר האמרגן ואיש להקות הקצב החיפאי לשעבר איציק גיזרי. "מישהו המליץ לי ללכת לראות גיטריסט צעיר בשם יהודה פוליקר שמנגן בחלטורות בחיפה. הלכתי לראות וידעתי שזה בזבוז שהילד המוכשר הזה מנגן בחיפה, בעוד בתל אביב הוא יכול להפוך לסנסציה. שכנעתי את יהודה לבוא לתל אביב וסידרתי לו לנגן עם צביקה פיק בהופעות. זו הייתה הצלחה מסחררת, ואז החל יהודה להיות יותר מעורב בסצינה התל־אביבית".

כשהוא מוכר כגיטריסט של צביקה פיק, פוליקר וחבריו ללהקה נכנסו לאולפני סיגמא כדי להקליט קלטת דמו חדשה. הם הקליטו שיר לועזי שהלחין פוליקר, בשם "טהרן". טכנאי ההקלטות באולפן באותו סשן היה גרי אקשטיין, שאומר: "הם היו מוזיקאים מוכשרים ונמרצים, אבל לא הבנתי למה הם לא שרו בעברית אלא רק באנגלית".