פול מקרטני חי. שלא לומר, חי מתמיד. היום הוא מוציא את אלבום הסולו ה–17 שלו, "Egypt Station" (הליקון), וכבר חודשים שאי אפשר לפתוח מגזין מוזיקה בלי להיתקל בפרצוף החייכן שלו, החוגג את העובדה שהוא עדיין כאן, עדיין מעניין מישהו, עדיין משפיע ועדיין נחשב לאגדה. בגיל 76 הוא פעיל מתמיד.

בחודש יוני שחרר מקרטני שני שירים מאלבומו החדש - שיר רוק'נרול חמוד ומידבק בשם "Come On to Me" ובלדת פסנתר יפה בשם "I Don't Know". במקביל הוא התארח ב"קארפול קריוקי" - פינה פופולרית בתוכנית הלייט נייט של ג'יימס קורדן, שבה הקומיקאי הבריטי מבצע קריוקי בתוך אוטו עם כל המי ומי, מסטיבי וונדר ועד מישל אובמה. קורדן ומקרטני נסעו במהלך התוכנית ברחבי ליברפול - עירם של הביטלס כמובן - וגם ירדו מהמכונית והתארחו בשלל לוקיישנים היסטוריים. מקרטני שר את להיטיו הישנים, סיפר אנקדוטות ובאופן כללי השתדל להיראות שהוא בחור עלא כיפאק.

זו הייתה גם האסטרטגיה שלו כשהתראיין ביולי אצל ג'רביס קוקר, סולן להקת פאלפ לשעבר, על במת האודיטוריום של LIPA (Liverpool Institute for Performing Arts) - בית הספר למוזיקה שמקרטני הקים בליברפול בשנות ה–90 על חורבות הבניין שבו היה ממוקם בית הספר התיכון שבו למד. הראיון שודר לייב בפייסבוק, כשמצב הרוח המרומם באופן מוגזם של מקרטני קיבל קונטרה בריאה מהציניות של קוקר.



ואז, בחודש יולי, אינסטגרם צהלה לנוכח קטע וידיאו קצרצר שמקרטני העלה ובו הוא חוצה את רחוב אבי רוד בלונדון, 49 שנה לאחר צאת האלבום המפורסם הנושא את אותו השם. בווידיאו מקרטני כולו חיוכים, נעול בסנדלי טבע וז'קט מושלך ברישול על כתפו, וכמה מעריצים מסביב מריעים, כאילו הוא לא חצה מעבר חציה אלא הגיע לפסגת האוורסט. מקרטני, אגב, היה בדרכו להופעה סודית באולפני אבי רוד. שתיים מבנותיו של מקרטני, מארי וסטלה, גם הן נכחו באירוע והעלו פוסטים של האקט הסימבולי.




סימני החיות הבלתי נלאים של מקרטני כמובן רק מעלים זיכרונות מכל אותן שמועות - חסרות שחר כנראה - על מותו. התמונה המקורית שעל עטיפת האלבום "אבי רוד" הייתה אחת ה"הוכחות" למותו של מקרטני, שכן הוא היה היחיד מבין ארבעת חברי הביטלס שהלך יחף. עתה כשמקרטני ענה על שאלות מעריצים באינסטגרם, הוא שוב נדרש לשאלה מדוע, לפני כל אותן שנים, הוא חצה את הכביש יחף. "היה יום מאוד חם ובמקרה נעלתי סנדלים, כמו היום, אז פשוט הורדתי אותם כי היה כל כך חם", הוא ענה. "לא הייתה לזה משמעות מיוחדת".

העובדה שמקרטני חי אומרת שהוא לא מת ב–1966, כפי שטוען אחד המיתוסים הגדולים והמשונים בהיסטוריה של הרוק. אני לא יודעת איפה אתם שמעתם לראשונה שמקרטני מת, אבל את האינדוקטרינציה שלי לתיאוריית הקונספירציה הזאת עברתי בכיתה ו', במחנה הקיץ של הצופים. בלילה המדריכה הסדיסטית ריכזה את כל קבוצת הבנות בתוך האוהל על מנת לספר לנו צ'יזבט. אלא שבמקום לספר לנו סיפור רפאים לאור הפנס, היא נקטה טקטיקה הרבה יותר קלה ולא פחות מפחידה: פשוט הפעילה טייפ מנהלים קטן במרכז האוהל החשוך והשמיעה לנו, מתחילתו ועד סופו, את הפרק "פול מקרטני מת" מתוך "מסע הקסם המסתורי" - הסדרה של יואב קוטנר על החיפושיות ששודרה בגלי צה"ל כמה שנים קודם לכן.

התוכנית חקרה את המיתוס שלפיו נהרג מקרטני בתאונת דרכים ב–1966 והוחלף בביטלס על ידי זוכה בתחרות כפילים, כולל כל הפרטים, ההוכחות והרמזים השתולים בעטיפות ובמוזיקה של הלהקה. אין ספק שקל להפחיד ילדות בנות 12, ואותו פרק מסתורי לא יצא לנו - לבנות קבוצת "פיפס" משבט החורש בתל אביב - מהראש במשך שנים ארוכות לאחר מכן, שלא לומר לעולם.

הערפד קניה

אבל מקרטני חי, ולא רק בקריירה הוא עושה חיל. גם חייו האישיים כרגע לא רעים בכלל. הוא נשוי מאז 2011 לאשתו השלישית, אשת העסקים הניו יורקית ננסי שבל בת ה–58, שאותה הכיר כשעוד היה נשוי לאשתו הקודמת, הת'ר מילס. הוא אב לחמישה ילדים ומחזיק בלא מעט נכדים. "הילדים שלי כולם גדולים חוץ מהצעירה ביותר", הסביר לפני שנתיים בראיון שנתן למגזין המוזיקה "רולינג סטון", כשהוא מתכוון לבתו ממילס, ביאטריס, שהייתה אז בת 12 והיום בת 14. "אני מתפקד כאב חצי מהזמן בגלל עניין המשמורת. מנסה לעשות הכל כאבא. אני מתעורר בבוקר ומכין לה ארוחת בוקר, מסיע אותה לבית הספר. אני בודק עם המורים איך הולך לה. בסוף כל תקופה כזאת אני עולה למטוס, טס לאמריקה והופך לכוכב רוק".

באותו ראיון דיבר מקרטני גם על העובדה שהוא עדיין יוצא לסיבובי הופעות ללא לאות, וכמה שזה עדיין עושה אותו מאושר. "אתה יכול לדמיין את עצמך יוצא לסיבובי הופעות גם בגיל 80?", שאל אותו המראיין. "פעם לא יכולת להעלות על הדעת לעשות את זה בגיל 40", השיב מקרטני. "זה נראה לא יאה. כשהייתי בן 17, בחור אחד בבית הספר לאומנות שבו למד ג'ון (לנון - ד"ק) היה בן 24 - כל כך ריחמתי עליו. התאבלתי בשבילו מרוב שהוא היה זקן בעיני. דוריס דיי, שאני מכיר קצת, אמרה לי פעם: ‘גיל הוא אשליה'. לאחרונה הזכרתי לה את זה כשאיחלתי לה מזל טוב ליום ההולדת. אנשים אומרים שגיל הוא מספר. המספר הזה גדל ככל שאתה מתבגר. אבל זה לא מפריע, אני לא שם לב לזה. אתה יכול להתעלם מזה. זה מה שאני עושה".

בניסיון להתעלם מהגיל, להישאר רלוונטי ולהתחבר לתעשיית המוזיקה העכשווית, עבד מקרטני לפני כמה שנים עם אחד התותחים הכבדים ביותר של תעשיית ההיפ הופ, קניה ווסט. בסוף 2014 מקרטני התארח בסינגל של ווסט בשם "Only One" - שיר אהבה שהם כתבו ביחד לבתו של ווסט, נורת', מנקודת מבטה של אמו המנוחה של ווסט. פחות מחודש לאחר מכן הם הוציאו עוד סינגל משותף, "FourFiveSeconds" שמו, הפעם גם עם ריהאנה - בחורה שמתנהגת ומתלבשת בצורה שלא הייתה יאה בימי הביטלס. השלושה הצטלמו ביחד לעטיפת הסינגל ולקליפ, מקרטני שר בהקלטות, אבל בגרסה המוגמרת לא שומעים את קולו.


קניה ווסט. קניה ווסט

דיימון אלברן, איש בלר והגורילאז, מאוד לא אהב שבשיר שומעים את ריהאנה אבל לא את פול. הוא התראיין לאחרונה למגזין הצרפתי "L'Obs" ואמר שווסט ניצל את מקרטני. לטענתו, ווסט הוא כמו ערפד הניזון מאומנים אחרים בשביל הרווח האישי שלו. "יש לי בעיה עם שיתוף הפעולה הפוגעני הזה, אנחנו מדברים כאן על פול מקרטני", אמר אלברן, "ולא שומעים אותו בשיר. קניה ווסט חושב רק על קניה ווסט, משתמש בשם כדי לייצר כותרות, כדי להגיד ‘מקרטני משתתף בשיר שלי'".

כמו פולנייה טובה, הוסיף אלברן שהוא הזהיר את פול מראש לא לעבוד עם קניה, אבל זה לא הקשיב. אך גם אם דיימון אלברן מרגיש צורך להגן על מקרטני מפני ערפדים, נראה שאת מקרטני כל העניין בעיקר הצחיק. "אני השתעשעתי על הגיטרה וקניה בילה רוב הזמן בלהסתכל בתמונות של קים (קרדשיאן, אשתו - ד"ק) על המחשב שלו", אמר מקרטני לאחרונה בראיון למגזין "DIY". "אני חושב לעצמי, האם נתחיל מתישהו לכתוב שירים? אבל מתברר שככה הוא כותב. זאת המוזה שלו. הוא הקשיב לריף שניגנתי ומן הסתם ידע שהוא יכול להשתמש בזה. אז הוא לקח את הריף, העלה לו את המהירות ואז איכשהו הביא את ריהאנה לשיר מעליו. היא אחת הזמרות האהובות עלי בכל מקרה, אז זה קרה מבלי שאנקוף אצבע". מה שאלברן לא הביא בחשבון זה שגם עבור מקרטני, שיתוף פעולה עם קניה ווסט ברזומה יכול רק להועיל.

שיר נוסף שמקרטני עבד עליו עם ווסט הוא "All Day". "לא מזמן, במקרה הסתכלתי על הקרדיטים של כותבי השיר הזה, ויש שם איזה 50 אנשים", מקרטני הופתע. "היו שם רק איזה שלושה שמות שהכרתי ואחד מהם הוא קנדריק לאמאר. אני חושב לעצמי, כתבתי שיר עם קנדריק לאמאר? חבל שלא פגשתי אותו. אבל זאת פשוט הדרך שבה עושים את זה בימינו".

זוכרים את השירים

אין ספק ששיטות העבודה שכוכבי פופ משתמשים בהן כיום רחוקות שנות אור מאלה שמקרטני הכיר מימיו בביטלס. אחד הדברים הכי מדהימים בסיפורים שלו על הלהקה - שאותם הוא מגולל בשמחה לכל דורש, במיוחד כשיש לו אלבום חדש לקדם - הוא הראשוניות של החוויות הללו. לשוחח עם מקרטני זה כמו לשוחח עם דינוזאור, שזוכר איך העולם נראה לפני שהכל התחיל, ואפילו עוד קצת קודם לכן. העובדה שג'ון לנון מת לפני כל כך הרבה שנים ושייך להיסטוריה הרחוקה רק מדגישה את זה עוד יותר. זה מה שריגש אנשים בטיול המתועד של מקרטני בליברפול בתוכניתו של קורדן, וזה מה שמרגש באנקדוטות הביטלס שלו.

בראיון המצולם לקוקר סיפר מקרטני על ההתחלות הצנועות של להקת הביטלס, שקמה אחרי שהחברים, שעוד למדו בבית הספר, התאהבו בתמונה של אלביס פרסלי שראו במגזין מוזיקה. הם החליטו לייסד להקה, אבל לא ידעו לכתוב תווים ולא החזיקו בציוד הקלטה, אז נאלצו לזכור את השירים שכתבו בעל פה. "היה אז מכשיר הקלטה גדול וכבד של גרונדיג עם עין ירוקה מהבהבת בחלק הקדמי", שחזר מקרטני, "אבל לנו מעולם לא היה כזה. הכרנו בחור שהיה לו אחד ושאלנו ממנו. הקלטנו עליו כמה שירים קטנים, אבל בעיקר השתמשנו בו כדי לעבוד על אנשים בטלפון, כמו למשל על אחד המורים של ג'ון. אז לא ממש הקלטנו יותר מדי. אבל זה היה דבר טוב, כי זה הכריח אותנו לכתוב שירים שקל לזכור. לג'ון ולי היה בדרך כלל סשן כתיבה אחר הצהריים. אחר כך בערב היינו יוצאים ובאמצע היציאה מנסים להיזכר מה כתבנו באותו יום: ‘או מאי גוד! שכחנו מה זה היה!'. אבל זה תמיד היה חוזר בבוקר. תמיד היינו נזכרים בזה בבוקר והיינו מנגנים את זה שוב. ותמיד היינו אומרים: ‘אם אנחנו לא זוכרים מה כתבנו, איך אפשר לצפות מאנשים אחרים שיזכרו?', אז יצא שכתבנו דברים זכירים, ולא נעים לי לומר, אבל אנחנו עדיין זוכרים את השירים האלה היום".

ג'ון לנון. רויטרס

את טכנולוגיות ההקלטה החדשות הוא פחות אוהב. "הן השפיעו עלי אבל בצורה שלילית", הוא אמר, "כי אתה יכול להקליט כל דבר בכל זמן. אתה מוציא את הטלפון ובום - מקליט משהו. אז אני מוצא את עצמי עם אלפי סקיצות שאני מזמזם לתוך הטלפון ואומר לעצמי: ‘אסיים את זה יום אחד'. אז יש לי אלפי דברים לסיים. אני לא חושב שזה דבר טוב. כשלא היה לך את זה, היית צריך לסיים את מה שעבדת עליו. זה מה שאני וג'ון היינו עושים. אם היה לנו רעיון לשיר היינו צריכים לשבת ולעבוד עליו עד שמסיימים אותו. ואז כתבת שיר. אני חושב שזה היה טוב יותר מאשר שיהיה לך פרגמנט קטן שאולי תחזור אליו אחרי חודשים ותנסה לשחזר את הווייב מתוך האזנה לדבר הקטן הזה. אני לא חושב שזאת שיטה טובה. קל מדי לשמור רעיונות ואז להתעלם מהם".


רק בגלל הרוח

למרות חוסר החיבה שלו לטכנולוגיות חדשות, לעבוד עם מוזיקאים צעירים הוא דווקא אוהב. אחרי שיתופי הפעולה המתוקשרים עם קניה ווסט וריהאנה, מקרטני המשיך בקו של לעבוד עם שמות חמים. את מרבית האלבום החדש שלו הפיק גרג קרסטין (אדל, סיה, פו פייטרז). על שיר אחד ממנו חתום ריאן טדר מלהקת OneRepublic, שכבר הפיק שירים לדמי לובאטו ומארון 5.

"אתה יודע למה אני עושה את זה?", ענה מקרטני כשנשאל בראיון ל"DIY" על פשר המשיכה שלו לעבודה עם צעירים. "כי מציעים לי. אני לא מתכנן את רוב הדברים האלה. במקרה של קניה ווסט, למשל, המנהל שלי פשוט צלצל אלי ואמר: ‘קניה מעוניין לעבוד איתך'. אז מה היית עושה? אני אמרתי: ‘אחלה, מצוין'. לא ידעתי מה נעשה או איך זה יעבוד, אז פשוט לקחתי את הגיטרה שלי איתי ונתתי לו להוביל. בסופו של דבר, פשוט דיברנו הרבה. יש לי מזל שהאנשים האלה מעוניינים לעבוד איתי. בשבילי זה מצוין. אני אוהב גיוון".

2016 MPL Communications Ltd PhotographerMJ Kim© : פול מקרטני

אבל אל תחשבו שמקרטני הביא את קרסטין וטדר כדי שאלה ייקחו אותו למאה ה–21. ההפך - הוא נעזר בהם כדי לחזור לסיקסטיז ולסבנטיז. מקרטני אמר בהזדמנויות שונות שמבחינתו "Egypt Station" הוא חזרה לאלבום הוויניל.

"בימינו אלבומים של כוכבים גדולים כמו ביונסה או טיילור סוויפט הם במובן מסוים אסופה של סינגלים", הסביר מקרטני את כוונתו בראיון לקוקר. "אסופה של שירים מסחריים מצוינים, אבל לא כאלה שמתגלגלים מאחד לשני כמו שאלבום של פינק פלויד היה עושה פעם, או אלבום של הביטלס. אז חשבתי לעצמי שבעניין הזה אני לא יכול להתחרות בטיילור סוויפט. יש לה גם רגליים טובות משלי, אם כי לא בהרבה. אני יכול לעשות מה שנקרא פעם אלבום קונספט. אתה יכול להקשיב לו מתחילתו ועד סופו, וזה אמור להתגלגל ולקחת אותך לאנשהו. זה מה שניסיתי לעשות עם האלבום החדש".


טיילור סוויפט. צלם: טיילור סוויפט

"Egypt Station" קיבל את שמו מציור שמקרטני עצמו צייר בסוף שנות ה–80, שגם מתנוסס על העטיפה. הוא הסביר שהציור קיבל את שמו כתוצאה מהאיקונוגרפיה המצרית ששילב בציור - "כי אני אוהב דברים כאלה" - והקונספט של האלבום צמח מהשם. כך נולד הרעיון להתחיל ולסיים את האלבום ברעשים של תחנה, שביניהם לוקח מקרטני את מאזיניו למסע.

מקרטני הודה לא פעם שלמד המון מהעבודה עם קניה ווסט, שהראה לו שיש דרכים אחרות ליצור מוזיקה חוץ מאשר הדרך המסורתית, אבל הוא עדיין מאמין שהשיטה הישנה היא הטובה מכל. "זה דבר טוב וחזק להקליט בפעם אחת את הביצוע המקורי של הלהקה, או של מי שזה לא יהיה, כי אתה משחזר את הרוח של השיר", הוא הסביר. "ככה הקלטנו את האלבום הזה, בשיטת אולדסקול. אחר כך אולי העלינו עוד ערוצים וכל מיני דברים, אבל הספונטניות עוברת. נזכרתי שאני חייב לעשות את זה כי הקשבתי לתקליטים ישנים של הביטלס. אתה שומע אותם והם טריים, הם ממש בפנים שלך, במיוחד המוקדמים ממש. ואתה שואל את עצמך - איך זה עדיין נשמע ככה? ואני חושב שהתשובה היא שהרוח נכנסה לתוך התקליט".

בד בבד עם הנאמנות שלו לשיטות עבודה ישנות, נראה שככל שהוא מתבגר, מקרטני גם נעשה יותר נוסטלגי. כפי שסיפר בראיון ל"רולינג סטון", עם כל הכבוד לעבודה עם מוזיקאים צעירים, שום דבר לעולם לא יוכל להחליף את החוויה של כתיבת מוזיקה עם לנון: "ג'ון ואני היינו ילדים וגדלנו ביחד, באותה הסביבה ועם אותן ההשפעות: הוא הכיר את התקליטים שאני הכרתי, ואני הכרתי את התקליטים שהוא הכיר. כתבנו את השירים הקטנים התמימים שלנו ביחד. אחר כך כתבנו משהו שגם הוקלט. השנים עברו והשגנו בגדים מגניבים יותר. אחר כך כתבנו שירים מגניבים יותר שיתאימו לבגדים המגניבים. היינו על אותן מדרגות נעות - בדיוק על אותה מדרגה במדרגות הנעות - לאורך כל הדרך. זה משהו שאי אפשר להחליף - הזמן הזה, החברות והקשר". 

פול מקרטני. רויטרס

שלושת האלבומים הטובים של מקרטני

פול מקרטני היה עשר שנים בביטלס וכמעט 50 שנה בלעדיהם. את שנות ה–70 הוא בילה עם הלהקה השנייה שלו, ווינגס, שאותה הקים עם אשתו הראשונה, לינדה. אחרי שגם הלהקה הזאת התפרקה, הוא התמסר לקריירת סולו. הנה שלוש פסגות היצירה של מקרטני בלי הביטלס.



Chaos and Creation in the Backyard - 2005

קשה להאמין, אבל לפני 13 שנה בסך הכל, בגיל 63, הוציא מקרטני את אחד מאלבומי הסולו הכי יפים שלו. כמו באלבומי הסולו הראשונים שלו, הוא ניגן בו בעצמו במרבית הכלים. בניגוד אליהם, הוא לא היה אמון על הפקתו.

זה היה אלבום הסולו ה–13 של מקרטני, והוא הופק על ידי נייג'ל גודריץ' (רדיוהד, בק). זה שאף להבליט את כישרון כתיבת השירים של מקרטני ואת ההגשה הכל כך מזוהה עמו על ידי הפקה רזה ואינטימית. התוצאה הייתה אלבום פשוט וישיר, חשוף ובלתי מצועצע. אלבום לא רוק'נרולי ברובו, אלבום רציני, בלי שירי הקריצה המקרטניים המוכרים. תאשימו בזה את גודריץ', שהתעקש לשלוח את נגניו הקבועים של מקרטני לחופשה ללא תשלום בפרויקט הזה, מתוך הנחה שיהיה יותר קל להגיד לחיפושית מה לעשות ועל אילו שירים לוותר כשהחבר'ה שלו לא איתו.

"Chaos and Creation in the Backyard" מכיל לא מעט שירים אינטרוספקטיביים ולא מעט קריצות לקלאסיקות של הביטלס, כולל הבלדה העצובה "Jenny Wren". מצד אחד, השיר מזכיר את "Blackbird" של הביטלס, מצד שני, זהו כנראה שיר הפופ היחיד בעולם המכיל סולו על כלי הנשיפה הארמני המלנכולי דודוק.




Ram - 1971

אלבום הסולו השני של מקרטני, שהוא למעשה האלבום היחיד שהוא ואשתו לינדה הוציאו כצמד, יצא במהלך תקופה לא קלה של מאבקים משפטיים שלאחר פירוק הביטלס. האלבום נקטל קשות על ידי הביקורת. המבקרים בזמנו סלדו מהגישה הקלילה של מקרטני, וגם חבריו לביטלס חשבו שזה אלבום איום ונורא.

מלבד כמה עקיצות המופנות כלפי ג'ון לנון, שאותו מקרטני ראה כצדקן ומטיפני, רוב האלבום מחובר לחיי המשפחה של מקרטני באותה עת. בתחילת הסבנטיז פול גר עם אשתו לינדה וילדיהם הקטנים בחווה ציורית ומנותקת בסקוטלנד. מה יכול להיות יותר מושלם מלהיות היפי מיליונר שמשתעשע עם סוסים וכבשים בעוד הילדים מתרוצצים על הדשא? האווירה הזאת ניכרת בכל צליל באלבום ובכל פריים של מקרטני שצולם באותם ימים.

ייתכן כי "Ram" הקדים את זמנו. עברו כמה שנים טובות עד שהעולם היה בשל לקסם המבולגן, הלא יומרני והלא מובנה שלו - והאלבום החל לקבל את הכבוד המגיע לו. היום רבים רואים בו את אלבום האינדי הראשון, חלוץ של פופ חופשי, משוחרר, חפיפניקי ובלתי מחושב.




Band on the Run - 1973

פסגת היצירה הפוסט–ביטלסית של מקרטני, מבחינה ביקורתית ומסחרית כאחד, היא ללא ספק "Band on the Run" - האלבום השלישי שלו עם להקת ווינגס, והחמישי שלו בסך הכל אחרי פירוק הביטלס.

רוב האלבום הוקלט בלאגוס, ניגריה, בשל רצונו של מקרטני לעשות זאת בלוקיישן אקזוטי. משום ששניים מחברי הלהקה פרשו זמן קצר לפני הנסיעה, ווינגס הקליטו את האלבום כשלישייה, שהורכבה מבני הזוג מקרטני ומגיטריסט המודי בלוז לשעבר, דני ליין.

בניגוד לשני אלבומי ווינגס הקודמים, המבקרים התלהבו מ"Band on the Run", שהיה גם הצלחה מסחרית אדירה והניב שני להיטים גדולים: "Jet", השיר המגניב ביותר שאי־פעם נכתב על כלבה, ושיר הנושא שמחולק לשלושה חלקים והצליח להפוך פורמט מאוד לא–להיטי ללהיט.

האלבום הזה הביא למקרטני את הכבוד כיוצר בפני עצמו, בנפרד מהביטלס, והפך את ווינגס לאחת מלהקות ההופעות הפופולריות של שנות ה–70.