"מי חושבת שתוכל לשיר את השיר יותר טוב?", שאל פנחסי שאלה כביכול רטורית. לפתע מוטלת הפצצה. "אני!", הכריזה בנאיביות הירושלמית אביבה שמואלי, חיילת שרק הצטרפה ללהקה. דממת מוות השתררה באולם החזרות. מבטים מזרי אימה ננעצים בחצופה התמימה. "שירי!", פנחסי זורק אותה למים. כשהיא מסיימת, הוא מודיע: "חברים, היא שרה יפה. את, אביבה, מקבלת את הסולו".
"באולם הושלך הס", משלימה אבידן את הסיפור. "ברייני האדימה והתחילה להפעיל קשרים. נהיה בלגן. פנחסי הועבר מתפקידו ואורי קריב הובא במקומו. אני נהייתי בבת אחת אויבת הציבור. החבר'ה הטילו עלי חרם שנמשך כמה ימים וגרם לי להרגיש כמי ששמו לה אות קין על המצח. שרדתי שם בציפורניים. בסופו של דבר הם ניצחו חלקית. השיר נכלל רק בתקליט הלהקה ולא הועלה אז על הבמה".
אביה היה אחראי במידה רבה לכך שאבידן הגיעה ללהקה הצבאית מוכנה. "אני בוגרת קולנוע 'אוריון', שם אבא שלי עבד כסדרן, לצד עבודתו כנהג מונית", מספרת אבידן. "ראיתי את ג'ולי אנדרוז ב'צלילי המוזיקה' לפחות 11 פעם. הערצתי אותה ורציתי להיות כמותה. גם את 'סיפור הפרברים' ראיתי בלי סוף, והייתי חוזרת הביתה ומדגמנת את כל התנועות מול הראי".
ולא רק זאת; בדרך ללהקת פיקוד הדרום, שרה אבידן במקהלת "פינת הילד" של קול ישראל בניצוח צבי בן פורת, למדה לנגן בגיטרה ובחצוצרה, רקדה בלהקת מחול של ריקודי עמים והצטיינה בשיעורי ההתעמלות. "רק את הלימודים אהבתי פחות", היא מודה.
התרעות פיקוד העורף