"הרגשתי לא טוב, הייתי על סף מוות", משחזר קלפטר עתה, חצי שנה אחרי, את אותם רגעים קריטיים בחייו. "במשך שמונה ימים שכבתי על המיטה מורדם ומונשם ללא הכרה, כמו מת. זו הייתה קטסטרופה. התעוררתי אחרי שמונה ימים למציאות שונה לגמרי. לא ידעתי בכלל שאני בבית חולים, הסתכלתי וראיתי שאין לי מכנסיים, ואני שוכב במיטה ולא יודע מה קורה. ואז קראתי לאח שעבר שם ואמרתי לו: 'אפשר לקבל מכנסיים?', והוא אמר לי: 'תירגע. אתה לא הולך לשום מקום. אתה פה בבית החולים ואתה עוד תשכב פה כמה זמן'".
במאי, אחרי חודשיים בבית החולים, שוחרר קלפטר לביתו. אומנם ייקח זמן עד שנראה אותו שוב על הבמה, אך הוא בהחלט כבר חושב על זה. "כששכבתי בבית החולים נולד לי שיר חדש שאני מתכנן להקליט ולהוציא. השיר, שעוד אין לו שם, מדבר על זה שאני מחפש את האמת ואין קול ואין עונה", הוא מספר.
נפגשנו בערב בבית קפה במרכז תל אביב. "בבקשה אל תציין את שם בית הקפה", קלפטר מפציר בי. "אני שותה שם קפה כבר 15 שנה בכל יום כמעט, ועכשיו, בגלל המצב, אני לא רוצה שיבואו המון אנשים שאוהבים אותי לשאול לשלומי. אני מעריך זאת, אבל זה קצת מביך אותי. אני אוהב את השקט שלי".
הוא מגיע חמוש בשלייקס המיתולוגי שלו, כחוש ומעט שברירי, אך בעיקר נטול מניירות של כוכב. למזלי, הוא היה שקוע בקריאת הודעות טקסט בטלפון הנייד ופחות שם לב להתרגשותי מהמפגש איתו. "שמע, הוואטסאפ זו המצאה גאונית", הוא מתפעל, "אני משתמש בזה רוב הזמן. אבל אני פחות מתחבר לעניין של הטלפון החכם והפייסבוק והאינסטגרם ועוד דברים. אני מהדור הישן, אני אוהב לדבר עם אנשים פנים אל פנים. גם בטלפון אני לא מדבר יותר מעשר דקות, כי אז הטלפון נעשה חם ויש קרינה וזה לא בריא. היום גם מוזיקה אתה כבר שומע בפלאפון, ואני לא אוהב את זה. פעם היו מערכות סטריאו. היה לי טייפ סלילים כדי להקליט שירים. אני מחפש בחנויות ולא מוצא היום טייפ כזה. מקליטים בפלאפון. אולי אני מיושן, אבל אני לא אוהב את זה".
מדי פעם עוברים ליד שולחננו עוברי אורח שמבחינים בו, מאטים את הליכתם או נעצרים כליל. חלקם לוחצים לו את היד או קוראים בקול רם: "אוהבים אותך, צ'רצ'יל!". והוא, מסמיק ממבוכה, מודה להם בג'נטלמניות, מגניב חיוך ביישני וחוזר לשיחתנו.
"תדע לך", הוא מבהיר לי, "פעם הייתי מאוד מאוד לחוץ מראיונות. לא הייתי מקבל את זה טבעי ולא כל כך אהבתי את זה, אבל עכשיו אני מבין שאני אמן ובאים לראיין אותי וזה חלק מהעניין של להיות אמן".
כיוצר, חתום קלפטר על כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר במוזיקה הישראלית, ובהן השירים "צליל מכוון", "שיר אהבה בדואי", "אם אתה בסביבה" ("העיירה שלי"), "בואי נישאר", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "דמיון חופשי", "לוקח ת'זמן", "היא כל כך יפה", "שיר הטמבל" ועוד.
"אף פעם לא החזקתי מעצמי מוזיקאי מי יודע מה. לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני יוצר הוא בכלל מצרך מבוקש", הוא אומר בכנות. "התגלגלתי לזה במקרה, בגיל 14, בעקבות ההצלחה של הביטלס. נמשכתי למוזיקה שלהם והרגשתי שאני חייב לנגן ולשיר, וכך בעצם נוסדה להקת 'הצ'רצ'ילים'".
את שירותו הצבאי קלפטר עשה בצוות הווי שריון ואחרי כן בצוות הווי סיני. עם שחרורו מהצבא, החל לעבוד עם אמנים כמו אריק אינשטיין ואריק לביא כגיטריסט ומעבד מוזיקלי, ובשנת 1971 הצטרף ללהקת "אחרית הימים", שנחשבת לאבן דרך ברוק הישראלי. לצדו בלהקה היו גבי שושן ז"ל, מירי אלוני, זוהר לוי ואלי מגן.
בלהקה בלטו יכולותיו יוצאות הדופן של קלפטר כגיטריסט, בעיקר בסולואים הבלתי נשכחים בשירים כמו "העץ הוא גבוה", "תחת עץ האיקליפטוס" ו"אין מקום לשניים על עמוד חשמל".
"כל כך אהבתי את גבי שושן", הוא מציין. "במובן מסוים אני מרגיש קצת אשם במוות שלו. הוא היה זקוק לכסף, לתמיכה ולעזרה ואף אחד לא עזר לו. כואב הלב לראות חבר מוכשר שכזה, שליווה אותך מתחילת הדרך, מגיע למצב כזה ואין לך דרך לסייע לו. זה עצוב מאוד שאף אחד לא עזר לו. לא עשו לו חשבון והוא התאבד".
בשנת 1973 הצטרף קלפטר ללהקת כוורת, שבארבע שנות פעילותה הותירה על המוזיקה הישראלית חותם שהפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים. למרות זאת, קלפטר מעיד שאילו היה תלוי בו הדבר, הוא דווקא לא היה חוזר לימי הזוהר של הלהקה מהסבנטיז, כמו שהיה מעדיף לחזור למופע איחוד אחד בלתי נשכח.
"אם יש נקודה בקריירה שהייתי חוזר אליה עכשיו מבלי למצמץ או להסס זה ל'כוורת בפארק', מופע האיחוד שנערך בפארק הירקון בשנת 1998, לפני 20 שנה", הוא אומר. "תחשוב מה זה לעמוד מול 50 אלף איש ולנגן להם בסולו גיטרה שיר שכתבת. זה טירוף. זה הרגע הכי טוב בקריירה שלי, לדעתי".
התרעות פיקוד העורף