האולם מפוצץ עד אפס מקום. באוויר תחושה חגיגית במיוחד, בעיקר בזכות מפגש פסגה של שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית ב־50 השנים האחרונות, שהחלו את דרכם כקיבוצניקים (חנוך ממשמרות, כספי מחניתה), שכבשו בסערה את העיר הגדולה בגיל 20 פלוס. והיום, בחלוף חמישה עשורים, נחשבים למחצבים מוזיקליים ששרדו בהצלחה את כל משעולי הזמן.
כספי, בפני פוקר ועיני עגל, ממעט לחייך, פותח עם "איך זה שכוכב" האלמותי; חנוך, רזה כמו מקל בשיער לבן, קול חרוך שהזמן שחק, קופצני ומבסוט לאללה מכל העניין, משתלב כקול שני, עד שהם נשמעים כצמד הרמוני ששר יחד כבר שנים. הקהל לא יודע את נפשו. מחיאות כפיים סוערות בתחילת כל שיר, באמצע וכמובן בסוף.
מהרגע שרכבת השירים יוצאת לדרכה, אני ממריא על רכבל הזמן שמחזיר ומזכיר צמתים, שבילים צדדיים, המראות, נחיתות ורגעים שצרובים עמוק בתודעה, השייכים בלעדית לשני היוצרים המחוננים הללו, שמלווים אותי בנאמנות מסוף הסיקסטיז ועד הלום: "שיר ללא שם", "למה לי לקחת ללב", "ימי בצורת", "בואי לרקוד", "לא חלמתי", "הנה הנה", "גיטרה וכינור", "עוד תראי את הדרך", "ילדותי השנייה", "אדם בתוך עצמו", "נגד הרוח", "לקחת את ידי", "לאט־לאט" והשיא: חנוך מבצע בסולו את "ואותך" של כספי, וכספי מבצע בסולו את "מאיה" של חנוך, כשזה מוחה דמעה בזווית עינו. ואז מגיע הפינאלה עם "שיר עם נקי", "סוף עונת התפוזים", ו"היה כדאי".
הקהל, בטירוף מוחלט, מסרב לקבל שהטריפ נגמר. ואז הם חוזרים ומבצעים בהדרן את "זה מכבר", "ברית עולם", "אהבת נעוריי" ו"בגלגול הזה". קצרות המילים כדי לתאר את החוויה. לא הכל אבוד, יש תקווה. העיקר זה השירים? יכול מאוד להיות.
התרעות פיקוד העורף