נוכחתי לראות כי זה לא מובן מאליו כלל וכלל. ארצי בן ה-68 כבר מגיל 16 על הבמות, ועם זאת, האנרגיה שהפיץ במוצ"ש בקיסריה נותרה כשל בן 20: הוא רקד והתנועע ללא הרף בלהט וכריזמה, סיפר בדיחות, שמר על ספונטניות ואינטראקציה קולחת עם הקהל (ואף זרם לסלפי עם מעריצות), קרא רחשי ליבו בנונשלנטיות, אילתר והילך בין הקהל לאורך כל ההופעה ללא דיסטנס או מניירות של אגדה חיה מול צופה אלא כאחד האדם. ללא מאבטח אחד ארצי הסתובב בין האנשים, לחץ להם יד, העביר להם את המיקרופון לשיר בקולי קולות והשתעשע איתם. בצ'ארמריות שקשה לתארה במילים. אולי זו אחת המעלות שהפכו אותו לזמר לאומי.
דבר נוסף שכל הזמן היה נוכח במופע היו הסיפורים והקוריוזים מאחורי השירים: הוא סיפר על נעוריו בימי מסיבות הסלון של יום שישי עם התקליטים של אלביס וקליף ריצ'ארד (ואפילו פיזם לקהל בספונטניות את Let's Twist Again של צ'אבי צ'קר, "ספידי גונזלס" של פאט בון, Sealed With A Kiss של בראיין היילנד ו-House Of The Rising Sun של האנימלס), על אפיזודת האירוויזיון יצר בדיחה שלמה ועל דרכי יצירת השירים הגדולים.
מגובה בלהקה המצוינת שלו שהעבירה ויברציות טובות ודגלה באימפרוביזציות, הגיש ארצי במשך כשלוש שעות (ללא מנוחה) את עשרות להיטיו מכל הזמנים (מ"שוטי ספינתי" ועד "קיץ עשה לי טוב", ולא אגזים ואומר שלפחות 80 שירים בוצעו בערב אם לא יותר) שעטו על עצמם עיבודים וביצועים מחודשים ומלהיבים ההולמים את רוח התקופה.
הרגע המרגש היה שהקדיש את השיר "אחרי הכל את שיר" לזכרו של זיו חג'בי ז"ל שנרצח השבוע בפיגוע בברקן והיה צפוי לנכוח בהופעה זו ביום הולדתו. ארצי שר את השיר באקפלה עם הקהל כששלטים לזכר חג'בי ז"ל מונפים למרומים. בעוד לא מעט מהאמנים הוותיקים בני דורו מצויים במלחמת הישרדות כיום, ארצי מצליח בדרכו הייחודית והפשוטה להביס את מבחן הזמן ולשמור על רלוונטיות, עוצמה בימתית ומעמד רם, בעתות שינויים מהותיים במפה המוזיקלית, ומוכיח לנו ובעיקר לעצמו כי הקסם עוד עובד וכי כל עוד זה תלוי בו - הוא לא עוזב את העיר.
ישראל קטורזה, שנכח במופע, סיכם זאת היטב כשאמר: "כל אחד מתחבר אליך כי כל שיר שלך נוגע ברגע, רגש וחוויה שהוא חווה באופן אישי. אתה מהות הפסקול הישראלי".
התרעות פיקוד העורף