הנה סיפור קטן, באותו עניין, מעירי מודיעין. היות שמדובר באחת מהערים הכי הומוגניות בארץ וביקום בכלל, בירת הנצח של המעמד הבינוני, לאורך 30 שנות קיומה כמעט ולא נוצרו בה שכונות שנתפסו כבעייתיות. והנה, לפני כמה שנים הפכנו סוף־סוף לעיר ככל הערים, עם ייסודה של שכונה חדשה - מורשת שמה - שהיה בה ריכוז גבוה של דירות מבית "דיור למשתכן". ובמילים אחרות, אופציה לרכישת דירה במחירים זולים ושפויים יותר מיתר חלקי העיר.
עד מהרה פשטה השמועה שהשכונה החדשה היא אבן שואבת לאנשים המגיעים מרמלה ומלוד - אין צורך אפילו לנתח את הסטריאוטיפים הנלווים. ובהתאמה, בתוך זמן קצר מרגע אכלוס השכונה החלו לזלוג דיווחים מזועזעים על מסיבות קריוקי קולניות, נערים גלוחי ראש המשתוללים על קורקינטים חשמליים וכו'. הדיון בשכונה החדשה פשוט השתלט על קבוצת הפייסבוק המרכזית של העיר, "מודיעין שלנו", שהפכה לזירת קרבות בין תושבים המעלים טענות כנגד אנשי השכונה החדשה, לכאלה המאשימים אותם בגזענות.
באופן אינסטינקטיבי, הדעות הקדומות האלה מקוממות אותי. אבל העניין הוא שאני גר בצמידות לשכונה החדשה ויכול להעיד ממקור ראשון שמינון הקריוקי בשעות הקטנות של הלילה עלה משמעותית מאז הקמתה. אגב, תנו לי להדהים אתכם - לא שרים שם יהודית רביץ. והבעיה פה היא לא הז'אנר המוזיקלי אלא חוסר ההתחשבות המופגן בשכנים. ובנוסף, בטיילת שמתחת לביתי, המתחברת גם לשכונת מורשת, אני נתקל בהרבה יותר נערים הרוכבים בפראות אמיתית ומפחידה על קורקינטים. לא ערכתי מחקר מדעי, אלה רק החוויות האישיות שלי. והן מאששות, למרבה הצער, את הסטריאוטיפים.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה יהודית רביץ. שלמרות התלתלים וה"יודית" והגיטרה האקוסטית - סוטה מהסטטיסטיקה. וזאת הסיבה המרכזית לרעש הגדול שנוצר סביב האירוע. וגם לשמחה שלי ממנו. כי מעבר לתמיכה שלי בכל אומן שמעז להתבטא פוליטית, הנה מקרה נדיר של ישראלי שלא מתנהל רק על פי צו השבט.
התרעות פיקוד העורף