מה יש בה, באומה הבריטית, שאזרחיה אינם חוששים מביקורת? מסאטירה נוקבת? מהומור פרוע ונעדר כל תקינות פוליטית? הופעתה המבריקה של תזמורת המהפכה באולם האופרה הישראלית העלתה, ללא ספק, הרהורים ואולי אף געגועים לבריטניה - האימפריה שבה השמש לא שקעה מעולם, אך מאז כבר נמוגה.
ובכל זאת, גם הזיכרון המרוחק של אותה אומה, שניהלה עמנו רומן מסוג "שונאים, סיפור אהבה" (ויש שיאמרו שהיא מנהלת אותו גם היום, וביתר שאת ובטונים צורמים מאז אירועי אוקטובר 2023), מזכיר עד כמה גדולים הנכסים שהותירה לעולם, ובהחלט גם לרפובליקה המיוזעת של ישראל. אנו, הישראלים, חייבים לבריטניה, כך דומה, יותר מכפי שנוכל אי פעם להשיב.
המופע הזה הציף מחדש את הזיכרון ואת הכמיהה לאותן שנות השבעים העליזות, והעניק למשך שעה ומחצה מעט סומק אנגלי ללחיים צרובות השמש של הישראלים. סומק שרק מופע מהוקצע שכזה, עם דמויות אלמותיות מן האיים הבריטיים, מסוגל להעניק.
אבל דומה כי לא ניתן להבין את תרבותנו שלנו, הישראלים, הוואחשים משהו גם בשלהי 2026, אלמלא הבריטים. הירושה שהותירו לנו עיצבה את מי שאנחנו, החל מאופני השלטון, בתי המשפט והכלכלה, ובהחלט גם מסורת התקשורת. מיומני החדשות הישראליים ברדיו ובטלוויזיה, שהחלו כסוג של יומני BBC חמורי סבר, דרך תיאטרון הכורסה בימי רוממה, שהעדיפה לחנך את הציבור הישראלי לטלוויזיה אנגלית במיטבה במקום להיכנע לבידור להמונים, רחמנא לצלן, ועד לסאטירות נוקבות כמו "ניקוי ראש" ולימים גם "ארץ נהדרת".
חבורת מונטי פייתון, חמישה קומיקאים צעירים שסחפו את העולם במהלך שנות השבעים, הצליחה לייצר סוגה משל עצמה: נטולת עכבות, כזו שלא הותירה ולו אבן אחת של מוסרנות, שמרנות, צדקנות ותקינות פוליטית מבלי להפוך אותה ולגלגל אותה בזפת ונוצות. אני תמה אם כיום, בעידן ה-WOKE, מישהו היה מסוגל להפיק ולשדר סאטירה כזו באנגליה, וכנראה שגם לא בישראל.
אבל כהרגלי, כשאני מנסה להתחקות אחר תופעה תרבותית, אין כמו להביט מעט, ואולי מעט יותר, לאחור. שנת 1215 הייתה השנה שתוליד לבסוף גם את מונטי פייתון. זו השנה שבה העניק בעל כורחו המלך ג'ון את כתב ריסון כוחו, המסמך הגדול, התעודה הגדולה, ה"מאגנה כארטה".
המסמך סימן את תחילת התפתחותה של מערכת ההבנות בדבר ריסון כוחו של השליט בימי הביניים, באמצעות מערכות בקרה ושיפוט, ובהמשך גם שיח של זכויות אדם, שהוביל לבסוף לעקרונות חוקתיים. כל אלה החלו שם, ואנו, הישראלים הפרובינציאליים, התמזל מזלנו לרשת אותם הודות למעט פחות משלושים שנות מנדט בריטי על ארץ ישראל.
אמרת עקרונות חוקתיים, אמרת חירות ביטוי. לא זכות ביטוי, אלא חירות. מרחב שבו לשלטון אין ולא תהיה דריסת רגל. ואכן, באנגליה התפתחה גם מורשת נוספת שנבעה מאותה רוח: היכולת הלגיטימית לאתגר, להתחרות ולהעמיד בספק, בין אם באמצעות ביקורת ובין אם באמצעות הגחכה של הנורמות החברתיות.
שיטת השלטון, שאותה ירשנו גם אנו, נרצה או לא נרצה, אפשרה להקים [באנגליה, וכבר לא ממש בכנסת של 2026] ממשלה שכנגדה ניצבת אופוזיציה. השתיים מסוגלות להתווכח בפרלמנט האנגלי במאבק ג'נטלמני, מהיר ושנון, בהצגה הכי טובה בעיר [בינתיים העיר היא לונדון. ירושלים, כמו שאמרנו... נו, פחות].
כך גם מערכת המשפט האנגלית, שביטאה את אותה רוח חופשית ומאתגרת. זו הרוח שמאפשרת עד היום, גם באולמות המשפט הפלילי אצלנו, להציב שני צדדים מתחרים המנהלים דו-קרב של מוחות, תוך שילוב של יצירתיות בלתי מרוסנת בידי השלטון, יוזמה וחקירה. כל אלה במסגרת מה שתכונה לימים השיטה האדברסרית של המשפט.
שיטה זו ניצבה, לפחות לטעמי, כשיטה המנצחת, בניגוד לשיטה האירופית, שבה נהוגה עד היום השיטה האינקוויזיטורית, המרכזת את כל כוחות החקירה בידיו של שופט, ללא אפשרות לחקירה נגדית אמיתית בידי הצדדים עצמם. החקירה הנגדית היא אולי תמצית התרבות האנגלית, ושיאה האמיתי של כל דרמה משפטית ופרלמנטרית. אותה רוח משתקפת היטב גם בדיאלוגים החדים של הפייתונים.
דומה כי לא בכדי שקעה יבשת אירופה כולה במאה העשרים אל תהומות של דיקטטורות, מדינה אחר מדינה, ואילו אנגליה נותרה בעידן החשוך ההוא אי של יציבות דמוקרטית, תרתי משמע. והכול בזכות החירות להשמיע, לאתגר ולבקר, ללא מורא וללא משוא פנים.
איך כל זה קשור לחבורת מונטי פייתון? התשובה היא שלא ניתן להפריד בין זרמי העומק התרבותיים הללו לבין הסאטירה הפרועה ביותר שידעה הטלוויזיה. מאז שסיימה החבורה להעלות את מופעיה בראשית שנות השמונים, לא נראו עוד פרצי הומור נשכניים מסוג זה.
ואכן, מונטי פייתון מעולם לא לקחו שבויים. קתולים, להט"בים, טרנסג'נדרים, ביורוקרטיה ממשלתית, ישו - כולם זכו לסטירות מצלצלות שלא עושות חשבון.
במופע הנפלא הזה הפכו כל אלה, בידיה של תזמורת המהפכה, ליצירה מוזיקלית ובימתית מסונכרנת ומהוקצעת באופן בלתי רגיל. יצירה שנולדה וקיבלה חיים בידיהם המיומנות של זוהר שרון ורועי אופנהיים, ובמשחק מבריק, בעל איכויות בריטיות שייקספיריות, של בן פרי, ברוך הכישרון ובעל כריזמה ואנרגיה בימתית כובשת.
מילה על הקהל: דומה כי מדינת תל אביב, במובן הטוב של המילה, גדשה את האולם. בעיקר אלה שעוד זוכרים את הסבנטיז, או שהתוודעו מאוחר יותר, בבגרותם, להומור הנונסנס המוטרף. אותם מערכונים שאינם מחפשים פואנטה, אלא מתענגים על היכולת לנהל שיח אנגלי וירטואוזי, כזה שנהנה מכל קרב אקדוחנים מילולי, מהמעברים בין משלב שפה גבוה לנמוך ומההתעללות בגווייה הבריטית שהייתה פעם אימפריה.
כנראה שגם לא בכדי כרטיס הישיבה שלי באולם היה זה שניתן בטעות גם לליאור שליין. לא יכולתי, ברוח הפייתון, אלא לומר לו בחצי חיוך: "לא נורא, אני יכול לשבת לך על הברכיים". אפילו מירב, שישבה לצדו, שיתפה פעולה עם הרוח הפייתונית ואמרה שהיא לא מקנאה... בסוף מצאו לי מקום אחר בשורה.
אבל כנראה שגם שליין הוא תוצר של שנינות בריטית במיטבה, כזו שגורמת לנו להתגעגע לפעמים למעט אנדרסטייטמנט וניואנסים בשיח המתלהם והמחריף, בעיקר בשנים האחרונות רוויות הטלטלות.
ואם נשוב ונביט בקהל שגדש מפה לפה את האולם הרחב, היה ברור כי קיים צימאון אדיר למשחק שחמט בימתי בריטי במיטבו. אלה גם געגועים למה ששליין ייצג ויצר. כיצירה חתרנית, דומה כי לא בכדי, בימים הרעים שעוברים עלינו בשנים האחרונות, גם קולו של שליין, ושל אחרים כמותו, כבר אינו בוקע, לצערי, מן המדיה המיינסטרימית. מודה. לא צחקתי כך כבר הרבה זמן.
המופע העלה את המערכונים הקלאסיים של החבורה המוטרפת: המשרד הממשלתי להליכות מוזרות, הסרג'נט הבריטי שמשחרר את פקודיו בזה אחר זה לעיסוקיהם הילדותיים, וכמובן מערכון התוכי המת. ואיך אפשר בלי סצנות אלמותיות מתוך "בריאן כוכב עליון" ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש", לצד עוד כמה קלאסיקות.
כל אלה הבהיקו על המסך, לעיתים כחומר גלם ליצירה העצמאית, ולעיתים בליווי תזמורת המהפכה, מקהלת זמרי מורן ואנסמבל זמרי מורן, שנשמעו נהדר בחלל אולם בית האופרה בתל אביב והיו מסונכרנים היטב עם קטעי הטלוויזיה והקולנוע הנוסטלגיים ההם.
בקיצור, אחד המופעים המבריקים והמהנים. מאלה שגורמים לנו מעט להתגעגע, גם אם רק קצת, לשובו של המנדט הבריטי. אפילו רק לכמה שעות.