כמעט 1,000 איש, גיטרה אדומה אחת ועמיר לב שלא מפסיק להפתיע

עמיר לב השיק את אלבומו התשיעי מול בארבי כמעט מלא, עם הגיבסון האדומה והחולצה השחורה המוכרת • בין שירי העבר ליצירות החדשות, הוא הציג צד מפויס ואישי יותר, שמוצא את היופי דווקא ברגעים הקטנים של החיים

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
עמיר לב
עמיר לב | צילום: חן לב
2
גלריה

כמו כל שיר של עמיר לב, גם הבחירה ברשימת שירי הופעה זו הכילה סיפור. מבחינתי זהו סיפור של קשירת קצוות, של שירים חדשים המשתלבים בשירים משנים קודמות, שלעיתים הולכים המון שנים אחרונה. מהיכרותי אותו, בחירת השירים איננה מקרית, כיוון שאפשר היה לשמוע בבירור את הקו המקשר של שירים ההופעה הזאת ולצידם מעט ציניות על המבט הקודר מהעבר לעומת מצבנו היום.

אם פעם לב היה רציני מאוד כשהוא כתב בשיר האהבה "פעם בחיים": "התחבקנו חזק, בלי לדבר, פעם בחיים, ככה אני מרגיש", בשירים החדשים הוא לא מפסיק להתרגש מכל רגע אישי: מפגישה עם ילדים ("הזמן עף"), מהירוק של הצפון, אזור מגוריו בשני העשורים האחרונים, מזיכרונות אישים שפתאום צצים מהעבר עם תובנות חדשות ("ואת"), או סתם מהרהורים על החיבור עם להקת ההופעות שליוותה אותו מתקופת "חשמל מהשמש" (בשיר "יישות חיצונית" המתייחס לעבודתו עם נווה קורן, נתן זוהר והיתאם בשארה) ועד סביבות תקופת סיום הקורונה, עת כל אחד הלך לדרכו.

בהנחה שסופרים את "רוצה לראות אתכם במקומי", אלבום הבכורה שלו ששוחרר ב-1991 ולא אפיין בכלל את כל אלה שהגיעו בהמשך, כשיצא אלבומו הרביעי "לפעמים אני מאושר" (2004) אחרי שש שנות שתיקה אולפנית ומאות הופעות אינטימיות ברחבי הארץ הוא היה כבר אחרי גיל 40, אחרי כמה שנים ביישוב השקט והצפוני כליל. האלבום ההוא שם בצד את הרעש התל אביבי בקודמיו, לטובת ההרהורים האישים על הגיל, על חברים ועל המשפחה שהוא התמקד בגידולה. היום, כשהוא מתקרב לגיל 65, הוא כבר עבר את תקופת הפחד לכאורה מלמות. היום הוא שר על הזמן שעף ("אין עוד חיים, ככה אומרים, והזמן עף. אם לא אקשיב, אפסיד את מה שעכשיו") שמתכתב עם "חשמל מהשמש" (שיר הנושא מהאלבום שיצא ב-2018, "יכולתי אחרת, אין פעם הבאה")- שהוא עצמו מתכתב עם "סלוניקי", שהושר בהדרן. פחות דרמטי, יותר נוגה ויותר אישי.

עמיר לב
עמיר לב | צילום: חן לב

לב שלפני המעבר לכליל היה מחוספס ושונה בנוף הרוק'נרול הישראלי, הצלם רונן ללנה סיפר לי בעבר על התמונה המפורסמת המופיעה על אלבומו השני של לב, הנושא את שמו, (המראה על וילון כתום את צלליתו מחזיקה גיטרה חשמלית) כי מבחינתו זה נראה כמו חיה פרהיסטורית. ויש בזה משהו. לעומת זאת, עמיר של היום כבר אדם עם הבנה אחרת של המציאות, כשהחספוס נשאר בעיקר בכתיבה: הכל מגיע מהפילטרים שלו, לפעמים בקיצורים, לפעמים ברמזים או בסיטואציות שרק הוא עצמו מבין את כלל מה שארע שם והוא משאיר למאזין להתחבר אליהם איך שירגיש.

אם ב-2004 הוא התפייט: "לפעמים אני מאושר", ב-2026 הוא כותב את אותו המשפט אחרת ב"סלוניקי", עבורי אחד משיריו היפים ביותר בכל הזמנים: "בין הרגעים הלא טובים, אני מאושר" ומוסיף: "עכשיו נהנה מהירוק הזה. לפני שיעבור", בשיר שכתב על בתו הצעירה ביותר שמכניסה התלכלכו בבוץ אחרי שליטפה כלב לפני שהגיעה לבית הספר- והוא נסע עבורה כל הדרך מהבית כדי להביא לה בגד להחלפה, במה שפתאום גרם לו שוב להרגיש אבא בגילו המתקדם. לה אולי כל סיפור ההתלכלכות דרמטי, אבל הוא כבר ראה, כהגדרתו, "המון שקיעות" ("ראיתי כבר הרבה שקיעות, חי ביחד עם הסוף, מתעכב רק על הטוב", מתוך "הזמן עף").

אצל עמיר לב, כל אלבום חדש נשמע חד-פעמי, ולמרות זאת איכשהו מדי כל ארבע שנים הוא מוצא עצמו עם אוסף שירים חדש מגיע לסיבוב הופעות חדש עם חולצת טריקו שחורה, עדיין סוחב גיבסון אדומה ישנה על הגב. גם בהופעות של השנים האחרונות הוא פחות מדבר ופחות מספר סיפורים על הבמה, אלא יותר שר- פחות על העצב, יותר על סיטואציות שניתנות לפרשנות. יותר על ההשראה מהרגעים הקטנים בחיים, פחות על הדרמה שהוא חש בגללם. השנים עברו, אבל הוא נראה אותו דבר פחות או יותר, מסביבות גיל 40 בערך, כאשר הגיל משחק תפקיד בעיקר במילים ובשירים.

מחצית משירי האלבום החדש לא נכנסו להופעה הזו, אולי כיוון שאינם כל כך קומוניקטיביים לדעתו לקהל הרחב. אם עבור יוצר מסוים, זה היה אלבומו הראשון, רוב הסיכויים שאכן היה לו מאוד קשה למצוא שומעים והיו מכנים את שיריו "משעממים". ללב יש קהל אוהבים אותו איגד במשך כ-35 שנות קריירה, ומה לעשות שלא תמיד אפשר לרצות את כולם. גם הוא מבין זאת. יחד עם כל זה, כאמור נמצא בהופעה הזו הקו המאחד והמחבר. ב"כחול וירוק", הוא חייך באחת השורות, כי ידע שתכף הקהל עומד להשלים את השורה ולשיר את כל השיר במקומו כמו שקרה ב"ערב ראש השנה", שקדם לו בכמה שירים. פעם הוא שר על "אהובתי", שהייתה אהובתו הרחוקה וכבר היה לה מישהו אחר, היום הוא שר על אהובתו האמיתית ב"העתיד קרוב" ("אהובתי, העתיד קרוב, דיברנו על זה כבר, יום אחד אפסיק לכתוב").

כרגיל בהופעותיו סולו הגיטרה שלו שולט והנגינה הופעת לחצי חוויה על-חושית, עבורו, כפי שציין ב"יישות חיצונית". לב יודע לתת מקום גם לאחרים, ובעיקר לנגנים שלו. הוא לא צריך כבר אורחים מוכרים, מספיק לו לארח את גלעד לוין- שליווה אותו לפני האלבום החדש. אם בעבר הרחוק מאוד היה לו את איתי בלטר ("גוונים כהים") על הקלידים, היום אייל ערב תפס את המקום הזה, שכנראה חסר לו, וגם הפיק עם לב את האלבום הנוכחי, בעיבוד משותף, וכמובן ניהל מוזיקאלית הערב. עוד ראוי לציין את סלומה, נגנת כלי ההקשה שהשלימה את החלומות המושרים בליווי קולי, גם באלבום וגם על הבמה. הקהל עם ניסה לזרוק שמות שירים אהובים, לקראת סוף ההופעה. אז נכון שהוא לא התכוון לשיר אותם בהופעה הזו, אבל האמת שגם אם הוא היה רוצה, זו הייתה משימה לא קלה: הערב עצמו ערך כמעט שעתיים, וקטנה היריעה להכיל את כל הבקשות. בסוף גם הם הסכימו.

תגיות:
עמיר לב
/
ביקורת הופעה