את הקרבה הזאת אפשר היה לראות בכל פעם שסמית' הסתובבה אל הנגנים באמצע שיר, חייכה לעברם או סימנה לקהל להריע אחרי סולו. היא ידעה להחזיק את תשומת הלב של הרחבה בלי להפוך את עצמה למוקד היחיד של ההופעה, וההרכב הגיב אליה בטבעיות. ההרכב ניגן בביטחון, אבל הסט נשאר צמוד מידי לנוסחה: ג'אז קלאסי נקי ומהוקצע שכמעט ולא לקח סיכונים. דווקא כמי שמכיר את אלבומי הסולו של סמית' ומעריך את היכולת שלה לקחת שירים ממחזות זמר כמו "מצחיקונת" ו"סיפור הפרברים" ולהפוך אותם לעיבודי ג'אז מלאי אופי, קשה היה שלא להרגיש החמצה. לסמית' יש קול שמחזיק רחבה בלי מאמץ, אבל דווקא הכריזה הזו הדגישה כמה היא הולכת על בטוח עם סטנדרטים מוכרים ומוותרת על התעוזה שלה.
עבור צ'רכי, שסיפרה על הבמה כי האולפן שלה פעל בעבר באותו חלל בבית רומנו, החזרה למקום נשארה מטען אישי ברור. באלבומה "Zan" (אישה), שנוצר בהשראת סבתותיה שהתארסו בגיל 11 ו-12 ונישאו בגיל 15, היא נאלצה לעבוד מרחוק ובחשאיות עם מוזיקאיות בטהרן שסיכנו את חירותן כדי להשתתף ביצירה. לקראת האלבום העוקב "Roya", כבר נפגשה בחשאי עם מוזיקאים איראנים באיסטנבול. במוצאי שבת מוטלבי ניצבה לצידה בגלוי מול מאות צופים בתל אביב, ורגע השיר של הערב לא נזקק לסיסמאות של שלום - הוא קרה שהטארוהקול החזיקו זה את זה על הבמה בלי פילטרים. המוזיקה באמת מחברת.
כשצ'רכי הזכירה את מהפכת "אישה, חיים, חופש", הדברים התחברו באופן טבעי לסיפורים שמאחורי השירים ולנשים האיראניות שלקחו חלק ביצירתם. במציאות שבה היחסים בין ישראל לאיראן מתקיימים בעיקר דרך כותרות על מלחמה ואיומים, עצם המפגש הזה מול קהל בתל אביב נשא משמעות שלא דרשה הסברים ארוכים. "יום אחד נעשה את זה לא רק בתל אביב, אלא גם בטהראן", אמרה צ'רכי לקהל. זו אולי נשמעת כמו משאלה רחוקה במיוחד בימים האלה, אבל אחרי ערב שבו היא ומוטלבי חלקו במה בתל אביב, היא כבר לא נשמעה לגמרי דמיונית.