ב־1.8.2011 פרסמתי ב"פוסט" התרשמות חווייתית מההפגנה השנייה של המחאה החברתית ("העם דורש צדק חברתי", זוכרים?) מול מוזיאון תל אביב. בקטע המסיים כתבתי: "ואני כבר רואה בדמיוני את כל מהפכני שדרות המהפכה צועדים כאיש אחד, כמו בתקופת 'שיער', שרים את 'לט דה סנשיין' בשדרות רוטשילד. יו מיי סיי איים א־דרימר, באט איים נוט דה אונלי וואן".

אין לי מושג אם מישהו בתיאטרון הקאמרי קרא את הקטע הנ"ל, אבל בחלוף ארבע שנים וחצי במדינת ביביסטן, מישהו שם החליט להרים את הכפפה, לשלוף מהבוידעם את המיוזיקל ההוא מהסיקסטיז, ולהחזירו לחיים בישראל המדממת, המשוסעת, המקוטבת, הלוחמנית, הלאומנית, הגזענית והמצורעת מודל 2015 . גוד טיימינג. 
האמת היא שבאתי לבכורת "שיער" 2015 , שהתרגשה בתוככי מפלצת הבטון הקרויה משכן לאמנויות הבמה, עם ציפיות אפס. היו לי כבר כמה כותרות מוכנות בראש כמו "השתלת שיער", "נשירת שיער", "ספריי שיער". כששאלתי את עצמי מה הסיבה שהקאמרי בחרו להעלות את "שיער" דווקא עכשיו – בין מלחמת "צוק איתן" למלחמת לבנון השלישית - עצמי לחש לי בהגיענו: פולו דה מאני. "שיער", כמו "קזבלן", "כנר על הגג", "סאלח שבתי" ושאר המחזבלים הממוחזרים במיקרוגל ששמו הקאמרי, נועדו  לדפוק קופה ותו לא.

אני עוד זכיתי לראות את הגרסה הקודמת של "שיער" (בתרגומו של אהוד מנור) בקיץ 1970 , עם צביקה פיק, גבי שושן, שוקי לוי, צדי צרפתי (שגם ביים), מרגלית אנקורי, מרגלית צנעני (אז עוד לא קראו לה מרגול), מיכל נוי ועוד. שלא לדבר על סרטו המופתי של מילוש פורמן ב־ 1979 עם טריט וויליאמס (ברגר) וג'ון סאבאג' (קלוד), שמבחינתי תמצת את כל החוויה. נקסט.
אלא שבקיץ 1970, בין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, עוד לא ידעתי מהחיים שלי, לא הבנתי בדיוק מה זה ילדי הפרחים, הרי קרישנה, קאמה סוטרה, אהבה חופשית, מייק לאב נוט וור; ואת מה שקרה לי מ"לט דה סנשיין" עד ללשכה להכוונת חיילים משוחררים - לא אצליח ממילא לפענח לעולם.
אבל בשישי האחרון, ביום חורף שטוף שמש, מהרגע שכבה האור, ותפאורה צבאית קודרת קישטה את הבמה, הכול צף ממצולות עורף התודעה. וכשמיי פיינגולד הגיחה כמו מלאך צחור כנפיים ופצחה בקול ממוטט אימפריות: "הלבנה בבית השביעי/ וצדק מול המאדים/ וכל הכוכבים מנגד/ הם לאהבה עדים/ הנה עולה השחר על האקווריוס, תור האקווריוס, אקווריוס, אקווריוס".

"הרמוני אנד אנדרסטנדינג, סימפטי אנד טראסט אבאונדינג", אני משלים לעצמי באנגלית כמו על אוטומט, ומרגיש איך השיר הזה, שלא שמעתי כבר 30 שנה, ממוסס את הציניות, המרירות, השכלתנות, הפיכחון, הייאוש והדיכאון. יש כנראה מצבים בחיים שבהם גם ציניקן מריר מאבד שליטה ונטען בתקווה.
האמת היא שמאחר שאנחנו בתקופת בחירות, הרגשתי בשלב מסוים של המחזמר כמו בתעמולת בחירות ל"עלה ירוק", "שלום עכשיו" ו"יש גבול". אפילו את השורה בשיר "דנה" - שב־1970 צנזרו כששרו: "דונה שהייתה כבת יוד־זין", החליפו ב־ 2015 למקור: "שהייתה בתולה שלא ראתה זין".
שלא לדבר על המסרים החתרניים הרדיקליים - הזוכים לביטוי אור־קולי מדהיםבעוצמתו - כמו הטפה להשתמטות משירות בצבא, עידוד שימוש בסמים, טקס בליעת LSD , אקטים סקסיסטיים בוטים, ועוד ועוד מסרים נון־קונפורמיסטיים. כשהכל מתרחש, יעני, בסנטרל פארק הניו יורקי של שנות ה־ 60 , בעיצומה של מחאת ההיפיז נגד מלחמת וייטנאם, ושאר תחלואי משטרו הרקוב והמסואב של ריצ'רד ניקסון הנוכל.
אלא שהאלגוריה לישראל, המקום שבו ראיתי את "שיער" ב־ 23.1.2015 , מתבבשת אינסטינקטיבית מהמותן. ולא צריך להיות נביא כדי לחזות ש"שיער" 2015 לא רק הולך להיות שלאגר היסטרי. "שיער" 2015 נראה ונשמע רלוונטי, נוקב, בועט ואקטואלי מתמיד. האם בשורת מהפך 2015 תבקע מ"שיער"? לא בטוח. בכל מקרה, תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, ובכל הכיכרות הריעו רק שלום. אינשאללה.