היינו ארץ קטנה עם שפם, כובע טמבל ואקורדיון. הכל הגיע באיחור. הרוק'נרול, רוח שנות ה–60 , פסטיבלי המוזיקה. "מופע הקולנוע של רוקי" הגיע לכאן ארבע שנים אחרי שיצא לבתי הקולנוע באמריקה ויצר סביבו פולחני צפייה המוניים, עם השתתפות אקטיבית של הקהל במהלך ההקרנה.
זה היה סרט ששינה הרגלי צפייה, שהביא אנשים שוב ושוב ושוב אל בתי הקולנוע, שהשתלב היטב במגמת הקרנת סרטי חצות בתל אביב של סוף שנות ה–70 ותחילת שנות ה–80 , בין "וודסטוק" ו"המנגינה לעולם נשארת" לבין "יופי דו" ו"ליסטומניה".
מפיצי הסרטים הישראליים לא רצו להביא את הסרט בהתחלה לארץ. ב– 1975 "מופע הקולנוע של רוקי" לא הצליח, אבל במחצית השנייה של שנות ה–70 כבר נוצר עניין גדול סביבו מעבר לים. אצלנו רק משה גרשט, הבעלים של קולנוע "פריז" שברחוב הירקון, התעקש שזו תהיה הצלחה. בחברת ההפצה א.ד מטלון חששו שהסרט לא יעבוד בישראל. גרשט לא ויתר. "ראיתי הקרנה של הסרט באנגליה, ורציתי להטמיע אותו אצלנו, אז שכנעתי את המפיצים להביא את הסרט, דאגתי שלהקרנות יבואו אנשים שראו אותו בהקרנות בחו"ל ומכירים אותו, ולא מנענו מהקהל לעשות את ההתפרעויות בקולנוע", הוא אומר. "אני זוכר שבהתחלה אנשים היו יוצאים מהאולם ונוזפים בסדרנים על זה שהם מרשים לאנשים להתפרע ככה בהקרנה של סרט, אבל מהר מאוד נוצר גל שסחף את כולם".
40 שבועות הוקרן "מופע הקולנוע של רוקי" בבית הקולנוע "פריז" בהקרנות סדירות, ואחר כך במשך ארבע שנים ברציפות הקרינו אותו בחצות וב–2:00 בלילה. גרשט סיפר שמספר הצופים שבא לראות את הסרט בלילות היה מדהים, גם יחסית לסרטים מצליחים באותה התקופה. הקהל חזר להקרנות שוב ושוב, ובתל אביב מי שלא היה ב"מופע הקולנוע של רוקי", לא נחשב. לא היה לו מה לספר לחבר'ה. הסרט הפך לקאלט גם בישראל. קהל הגיע מחופש. עם אורז ואקדחי מים. נהיה קטע.
בתקופת ההקרנות הסדירות של הסרט בקולנוע "פריז", הקהל מילא את האולמות. אנשים ישבו גם במעברים וגם על הבמה. בקולנוע "פריז" קיבלו היתר מיוחד מהמשטרה להכניס 250 איש לאולם, שהיו בו רק 205 מקומות ישיבה. היה צפוף. הקהל אהב את זה. היו צופים שלא ישבו כלל. רקדו, שרו. הצליפו במסך. גרשט הודה שלא פעם הם הרסו את הקולנוע, אבל היה לו כיף לראות את זה. "בכל פעם היינו צריכים לחדש את הציפויים של המושבים שנהרסו", סיפר בעבר למקומון התל אביבי "העיר", "ובכל חודש נאלצנו להחליף את המסך. ניקינו אותו שוב ושוב, עד שכבר לא הייתה ברירה והיה צריך להחליף אותו. ועם כמויות האורז שהיו נשארות באולם אחרי כל הקרנה, יכולנו בקלות לפתוח בית חרושת לאורז".
הערבוב הגדול
היצירה נולדה במוחו של ריצ'רד או'בריאן אחרי שפוטר מעבודתו. "היה לי זמן, אז כתבתי מחזמר פארודי כדי להעסיק את עצמי בחורף ההוא", סיפר. או'בריאן העריץ סרטי אימה ומדע בדיוני זולים. הוא רצה לשלב במחזמר אלמנטים שונים מז'אנרים לא קשורים. "ערבבתי הכל", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס", "את סרטי פרנקשטיין, סרטי הכושר והשרירים של סטיב ריבס, רוק'נרול, מחזות זמר וכל מיני קריצות לגייז".
דווקא הנושא המרכזי של המחזה, הטרנסווסטיזם (תשוקה עזה ללבישת בגדי בן המין השני), לא היה אמור להיות כה בולט, אלא רק סוג של בדיחה קטנה, אבל המפגש עם הבמאי האוסטרלי ג'ים שרמן שינה קצת את המחזה המקורי. שרמן ביים את המחזה בחלל הניסיוני הקטן בקומה העליונה של תיאטרון רויאל קורט, שבכיכר סלואן, צ'לסי. כוכב הסרט טים קארי נזכר במפגש הראשון שלו עם התסריט: "שמעתי על ההצגה, כי גרתי ברחוב פדינגטון פינת רחוב בייקר, והיה שם חדר כושר ישן. פגשתי בריצ'רד שאמר לי שהוא מחפש שרירן שיכול לשיר. שאלתי: "למה אתה צריך שרירן מזמר?", והוא אמר לי שהמחזמר שלו עומד לעלות, ושאם אני רוצה להשתתף בו אני צריך לדבר עם ג'ים שרמן. הוא נתן לי את התסריט. אני זוכר שעשיתי לי קנקן תה, ישבתי לקרוא אותו וכשסיימתי אמרתי לעצמי 'זה הולך להיות היסטרי'".
קארי צדק. הצגת הבכורה הייתה ב– 19 ביוני 1973. ב–1975 יצא הסרט. או'בריאן, מעבר לתפקידו בסרט כריף־ראף, כתב את התסריט ביחד עם ג'ים שרמן, וחיבר את המילים לשירים ואת הלחנים.
מדי לילה בחצות בבית הקולנוע "וייברלי" בניו יורק החלו הצופים לצעוק שורות "השתתפות קהל" לדיאלוגים של הדמויות בסרט, שכללו בדיחות מיניות בוטות, התייחסויות לתרבות הפופ והתבדחויות על חשבון הדמויות והשחקנים. כמו לדוגמה, המשפט " Buy an umbrella you cheap bitch " ("קני מטרייה, כלבה קמצנית!"), כשג'נט יוצאת מהרכב התקוע אל עבר הטירה בגשם, והיא משתמשת בנייר עיתון כדי להגן על עצמה. מעריצי הסרט גם התלבשו כמו הדמויות ורקדו בשיר " Time Warp ". באחד מבתי הקולנוע נסע צופה על אופנוע במורד האולם, כשמיטלוף הופיע על המסך. אורז הושלך על המסך
בסצינת החתונה, צופים השתמשו באקדחי מים כדי ליצור גשם מלאכותי כשבסרט ירד גשם, או הדליקו מצתים בשיר " There’s a Light ", וגם השתמשו ברעשנים בסצינה שבה דמותו של רוקי נחשפת לראשונה.
ב–1979, הייתי בן 15. היינו קבוצה של חברים, על אופנועים, תלמידי כיתות י"א–י"ב, שנדלקו על "מופע הקולנוע של רוקי" כסוג של התרסת נעורים. זה היה אירוע שלא הכרנו כמותו קודם לכן. סרט שמתעסק בנושאים לא מקובלים - שהוא קצת מחזמר, קצת אופרת רוק, קצת מדע בדיוני וקצת קומדיה מטורללת. קהל קופץ, משתתף, שרים את השירים, זורקים אורז על המסך, משפריצים מאקדחי מים. "זה נהיה קטע", אומר עודד אשכנזי, שהיה אז סוג של מנהיג החבורה וכבר 20 שנה חי בניו יורק. "לא היינו מפספסים אף הקרנת חצות. פתאום קיבלנו גיבור תרבות שהתאים לנו: טים קארי. ישבנו ולמדנו סצינות שלמות בעל פה".
אשכנזי ראה אז את הסרט 40 פעם, לפעמים שלוש פעמים ביום, לפני שהפסיק לשלם עבור הכניסה. "בא אלי אחד המקרינים בקולנוע ואמר לי "שמע, במקום לשלם על הכרטיסים, תיכנס חינם, אבל תביא אנשים איתך'. הייתה חבורה שלמה שהייתי סוחב להקרנות, וזה השתלם לכולם".
המעריצים השרופים של הסרט ראו אותו 200 – 300 פעם. יש כאלה שאפילו יותר. חלקם ידעו לשבת עם הגב למסך ולדקלם את הסרט בעל פה. בני נוער ממקומות שונים בארץ הגיעו לקולנוע "פריז" כדי לקחת חלק בחוויה המיוחדת. בחיפה הייתה קבוצה של נערי סינמטק, לבושי שחורים, והם הביאו את הפולחן גם לעיר הכרמל.
זה לא היה כמו ללכת לסרט. "מופע הקולנוע של רוקי" יצר תרבות שלמה של צפייה שונה לחלוטין. צפייה אקטיבית. גרשט מקולנוע "פריז" טוען שעד היום כשאנשים חושבים על קולנוע "פריז", מחברים אותו ישר עם "מופע הקולנוע של רוקי". "אנחנו היינו הראשונים שהציגו את סרטי הקולנוע האמנותי - אינגמר ברגמן, דושאן מקבייב ואחרים - וגם היו לנו סרטים שהצליחו הרבה יותר ממנו, אבל עד היום ‘רוקי' נשאר הסרט הכי מדובר בהקשר של קולנוע 'פריז'".
אמא אפלולית
יוסי סוכרי, פילוסוף וסופר שזכה בפרס ברנר על ספרו האחרון “בנגאזי־ברגן־בלזן", היה בן 20 כשהחלו הקרנות הסרט בתל אביב. סוכרי מכנה את המפגש עם "מופע הקולנוע של רוקי" כ"הלם תרבות": "פתאום אנשים עשו בקולנוע דברים שלא עושים בבית קולנוע. מה, אפשר לזרוק נעליים על המסך? מותר להשפריץ באקדחי מים בקולנוע? היינו באים לסרט, כי היינו פריקים של קולנוע אחר ושונה, קולנוע אמנותי של שנות ה–70, אבל גם התייחסנו ל'מופע הקולנוע של רוקי' בסוג של אירוניה. קצת נשארנו מחוץ לפולחן. היינו ביקורתיים. כי זה היה פופ, ואנחנו היינו אפלים, ורוקיים, ומנצ'סטר וג'וי דיויז'ן".
זה לא היה כמו ללכת לסרט. "מופע הקולנוע של רוקי" יצר תרבות שלמה של צפייה שונה לחלוטין. צפייה אקטיבית. גרשט מקולנוע "פריז" טוען שעד היום כשאנשים חושבים על קולנוע "פריז", מחברים אותו ישר עם "מופע הקולנוע של רוקי". "אנחנו היינו הראשונים שהציגו את סרטי הקולנוע האמנותי - אינגמר ברגמן, דושאן מקבייב ואחרים - וגם היו לנו סרטים שהצליחו הרבה יותר ממנו, אבל עד היום ‘רוקי' נשאר הסרט הכי מדובר בהקשר של קולנוע 'פריז'".
20 שנה עברו מאז חשיפתו של הסיפור על הזוג המהוגן בראד (בארי בוסטוויק) וג'נט (סוזן סרנדון הצעירה בתפקיד מקסים) שנתקעים עם פנצ'ר בגלגל ונקלעים לטירה מבודדת ביער, שם הם עתידים לפגוש דוקטור מטורף, מדען, חייזר והומו בשם פרנק נ. פורטר (בגילומו המבריק של טים קארי), שעורך מסיבה לרגל יצירתו של גבר חלומות מעשה ידיו בשם רוקי. עוד נמצאים בטירה המשרתים האחים ריף–ראף (אובריאן) ומאג'נטה (קווין). המפגש עם שוכני
הטירה מטלטל את נישואיהם של בראד וג'נט ומגלה להם דברים חדשים על מיניותם. בהמשך יזללו את גופתו של אדי האופנוען (הזמר עב הבשר מיטלוף), שהיה מאהבו של ד"ר פורטר, וכל הטירה תטוס אל כוכב הלכת טרנסקסואל. מעין פרנקשטיין פוגש את ד"ר סטריינג'לאב.
הבמאי האוסטרלי ג'ים שרמן ביים רק עוד שלושה סרטים אחרי "רוקי" בטרם עבר לתיאטרון. סרנדון הפכה מאוחר יותר לכוכבת קולנוע ענקית. טים קארי הופיע בסרטי טלוויזיה, אבל הצליח בעיקר בתיאטרון, היה מועמד שלוש פעמים לפרס הטוני וגילם ב–1981 את דמותו של מוצרט בהפקה המקורית של "אמדאוס". הוא גם הוציא טרילוגיה של אלבומים בשנים 1978–1981 , שהראשון והמצוין שבהם, "קרא את שפתי", הופק בידי בוב אזרין, מי שהפיק גם את "ברלין" של לו ריד ואת "החומה" של פינק פלויד.
הסרט עדיין משעשע צעירים שצופים בו, אבל האמת היא שמה שבעיקר משמר אותו בתודעה, הוא השירים המצוינים שמרצפים אותו. Science Fiction/Double Feature" " למשל, או " Time Warp " הלהיטי, כמו גם " Sweet Transvestie " שמבצע טים קארי במוחצנות רבת קסם, וכמובן, "Touch-a, Touch-a Touch-a, Touch Me " ששרה סוזן סרנדון בסקסיות בלתי ניתנת לעצירה.
בעולם הסלולרי של המאה ה–21 זה קצת משונה לחפש טלפון באמצע הלילה, אבל זה לא פחות משונה מלהפוך מחזמר כה מקושקש, שמשדך קומדיה, גייז, קניבליזם ומדע בדיוני לסרט הפולחן הגדול בכל הזמנים.