אנחנו מכירים אותו בעיקר מסדרות הקומיקס השנונות, מהאיורים הגרוטסקיים ומהקריקטורות המצחיקות עד אימה שהופיעו בעיתונים ״חדשות״, ״העיר״, ״הארץ״ ו״מעריב״, נמצאו גם בספריו הרבים, והגיעו עד למוזיאונים ולגלריות. אנחנו בעצם מכירים את העיפרון שלו, שבו אחז מגיל צעיר, הרבה יותר מאשר אותו. ואותו הרבה פחות מאשר את הברווז האומלל, או צמד הבלשים אהלן וסהלן, או יוסף, הפקיד האפור, העגמומי, הנואש, מהעירייה. בכולם, מותר להניח, היה משהו מגבע, או מדודו, או מדודו גבע גם.
אבל מי היה האיש שברא עולם אחר, משונה ושונה, חתרני וממורמר, בתוך הבועה הישראלית הדביקה והשמרנית? מי היה האיש שצחק על כל דבר, מהצבא והדת, דרך סקס ושחיתות, ועד השואה והמוות המוחלט, מטיל האימה? מי היה האיש שהטיח בנו את חיינו המתכלים לאיטם? מי היה האיש, שכך פתאום, ללא הודעה מוקדמת, אבל עם סימנים מוקדמים, איתותי אזהרה ושלל ציטוטים מצמררים, ניבא את מותו בגיל 54 בלבד, לפני עשר שנים בדיוק.
המסלול הטבעי של המשך חייו היה להתקבל וללמוד בבית הספר הגבוה בצלאל, אך גבע נקלע למוסד ירושלמי אחר, הטלוויזיה הישראלית. שם, במחלקת האנימציה (וגם כתפאורן), פרח. אם בקליפ המצויר, המיתולוגי, ל״קפה טורקי״ של אריק איינשטיין, או בתכנית ״ניקוי ראש״, ואפילו בתחרות האירוויזיון שהתקיימה בעיר הבירה ב-1979.
עוד קודם לכן, היה הצלע החמישית בחבורת ״זו ארץ זו״, שיצרה את הגרסה הישראלית המשתלחת, הפרועה, הפר-וורטית, השמאלנית להכעיס, לחוברות "Mad״ כבר באמצע העשור. גבע המשיך לנהל קשרים ולאייר איורים לחבריה גם אחר כך. שיתוף פעולה פורה במיוחד נרשם עם אפרים סידון שהשתמש בגבע בספריו, ובגזרת קובי ניב, החצי השני של המדורים המשעשעים ״יוסף ואחיו״ ו״אהלן וסהלן״.
התרעות פיקוד העורף