מחזותיו של אנטון צ'כוב (1860-1904) נחשבים לקלאסיקה שבקלאסיקה, אך בתיאטרון הישראלי נדמה שמעדיפים לשמור ממנו מרחק.

די להזכיר את המפגש הכושל של תיאטרון בית לסין עם "הדוד וניה" לפני כמה שנים, כדי להבין שלא מספיק לגלות עניין בחומרים, אלא לדעת כיצד להנגיש אותם בצורה ראויה לקהל שלא מורגל לחומרים מסוג זה. ואכן זה קרה בתיאטרון החאן, שהעלה גרסה מסקרנת ומרתקת ל"הדוד וניה" של צ׳כוב.

במרכז המחזה - הדוד וניה ובת אחותו סוניה, שחיים ועובדים באחוזה כפרית קטנה ברוסיה הצארית. הם חיים בצניעות רבה ומסתירים את רגשותיהם ושאיפותיהם. שובם לאחוזה של גיסו של וניה ושל ילנה, רעייתו השנייה והיפהפייה, גורם לפריצת מחסומים רגשיים ולחשיפת תשוקות מודחקות, המכניסות את כל המשפחה לסח¬רור מסוכן.

המחזה נפתח ערב סערה. האוויר כבד, השמיים אטומים, אין כוח לכלום. שותים תה, וודקה ויין, ומתמכרים לרגע לפנטזיות על אהבה, חופש, הגשמה ועתיד אחר. זוהי רוסיה של צ׳כוב ערב המהפכה - סוערת, חסרת אונים, מתוסכלת ורגשנית, חולמת ולא מודעת, טרגית ומגוחכת. העתיד הצפוי לה אכן יהיה אחר. אחר לגמרי.

תיאטרון החאן, שבניגוד לשאר התיאטראות לא פוחד להביא לקהל חומרים מעמיקים ובלתי קלים לצפייה, מתמודד היטב עם הגרסה הנוכחית של "הדוד וניה", ומעלה הצגה קולחת ומרתקת. התרגום המצוין של רבקה משולח מסייע להבין את נפשן של הדמויות בהצגה. ובניגוד לכל אותם מחזות מתוחכמים, עמוסי פירוטכניקה, המוצגים לקהל אך ורק כדי לזכות בשבחי מבקרי התיאטרון, כאן מדובר בהתמודדות אמיצה, והתוצאה לא פחות ממצוינת.

בין לבין יש התמודדות עם נושאים לא פשוטים כמו החמצת החיים והתמודדות עם אהבה בלתי מסופקת. כל זה נאמר בכנות כואבת, ומרים את אנסמבל תיאטרון החאן לשיא תיאטרלי חדש. אריה צ׳רנר, בתפקיד דוד וניה, עושה שימוש בכל מנעד הרגשות שלו, ומעורר הזדהות ענקית. לצדו עומדים שאר שחקני האנסמבל המצוינים אחד- אחד, מה שהופך את ההצגה למלאכת מחשבת ולתענוג של תיאטרון אמיתי, כזה שעושים מתוך מחשבה ואהבה ליצירה.

הדוד מרוסיה: תיאטרון אמיץ ומרשים של תיאטרון החאן

תיאטרון החאן הצליח להתמודד עם "הדוד וניה" הקלאסי של צ'כוב ומציג מלאכת מחשבת תיאטרלית אמיצה, קולחת ומרתקת, עם אנסמבל שחקנים מצוין בהנהגתו של אריה צ'רנר