פנים אל מול פנים

"כשהתחלתי ללבוש טיטולים, כדי שלא אצטרך להתנתק מהמחשב אפילו לרגע, הבנתי שאני מכור״, מספר אחד המטופלים ב״רטורנו״, מרכז גמילה למכורים לאינטרנט. רחל קשת, אשת תיאטרון דתייה, ליוותה אותו ומכורים נוספים בדרך לגמילה, ״כאלה שישנים עם שעון מעורר כדי להשקות בזמן את השדה הווירטואלי בפארמוויל, וכאלה שלא יכולים בלי פייסבוק, וואטסאפ או קנדי קראש.

את החומרים אפשר לראות על הבמה בהצגה החדשה ״פייס טו פייס״ - שיצרה בשיתוף פעולה עם השחקנית נעמה ארלקי -שבה היא נכנסת לנעליה של בחורה דתייה שממציאה לעצמה זהות בדויה, פרועה ומינית בעולם הווירטואלי.

״יש לנו קטע שלם על וואטסאפ״, מספרת קשת. ״כל ההתעסקות האובססיבית באישור הקריאה, מתי הוא נראה לאחרונה, החפירות על צורת הסמיילי והעיסוק האובססיבי של האדם האחר במרחב הווירטואלי״.

את הופעת היחיד שלה מלווה וידיאו ארט שמציג, בין היתר, מונולוגים של מכורים, בגילומם של שחקנים, שיזכירו לכם במידה רבה את עצמכם ואיזה מזל שאתם לא עד כדי כך כאלה. האומנם?

״ההצגה נוצרה כשהתחלתי להתבונן במקום העצום שתופס הטלפון אצל המשפחה, החברים ואצלי״, היא משחזרת. ״מצד אחד ראיתי את היעילות והשמחה בהתעסקות עם הטלפון, אבל במקביל חלחלה ההרגשה שזה מתחיל לכרסם בנפש שלנו, ופוגע ביכולת לתקשר באופן בלתי אמצעי״.

״רוב המכורים מספרים שהם אנשים נורמטיביים לגמרי. אפילו די מוצלחים. אחד מהם לא התקבל לבית ספר לרפואה, ותחושת הכישלון הוחלפה בהשתקעות בתוך עולם של משחקי מחשב, שבו הוא מנצח, גיבור ואלוף. הוא החליט לאשפז את עצמו, כשהגיע למצב שבו גם המוות של הכלבה שלו לא הזיז אותו מהכיסא. מכורה אחרת החלה לשמוע 'צלצולי פנטום', כלומר צלצולים של טלפון שלא קיימים. זה כבר הופך להיות כימי במוח״.

״פייס טו פייס״ היא יצירתה השלישית של קשת (38), הנוטה לעסוק בחומרים נפיצים, ואיכשהו לצאת מזה בשלום. חוץ מ״פייס טו פייס״, היא מריצה במקביל את ״מה את אומרת״, מופע שבמרכזו סיפורה של נערה שנפגעה מינית בעולם הדתי; ו״ותהר ותלד״, פרויקט הגמר שלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שבמרכזו נשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם, המוצגת כרגע בתיאטרון תמונע.

היא נשואה, אם לשישה, חיה בזיכרון יעקב, שם היא מנהלת בית ספר לתיאטרון. לילדיה היא מעניקה חינוך תורני לצד חינוך דמוקרטי. היא עצמה נולדה לאם דתייה ואב חילוני. זאת אולי הסיבה שכשחקנית הראשית בהצגה ״פייס טו פייס״, שרצה גם באולפנות ובבתי חינוך תורניים, היא מרשה לעצמה לפשוט את השביס ולהימרח בחושניות באודם מול הקהל.

עוף מוזר בעולם הדתי-שמרני, ועוף הרבה יותר מוזר בעולם החילוני, המתקשה לקבל אחת שמלהטטת בין קודש ובין דחף מתמיד לאתגר את גבולותיה. ״קשה מאוד להביא קהל להצגות האלה״, מודה קשת. ״לאמנית כמוני, שיוצרת, כותבת, מופיעה ומשווקת את יצירותיה, אין שום סוג של תמיכה. אין איגוד לאמנים דתיים״.

״נכון. אי אפשר להכניס אותי למגירה עם חילונים. אני שומעת אותם אומרים ש׳ותהר ותלד' נשמע להם תנ״כי מדי והם נרתעים. הם אפילו לא מבטאים נכון את השם. זה זר להם. הייתה שנה שישבתי בבית, ואיש לא רצה להזמין את ההצגה. אבל אחרי שהם צופים בה, כולם, בלי יוצא מן הכלל, יוצאים מטולטלים״.

״בטח הבחנת שאני עגלגלה (צוחקת). אני מרגישה המון חסכים ומתמודדת איתם באומץ ונחישות. פעם הייתי אומרת שהכל דבש. היום אני יודעת לדבר על הכאבים״.

״אני לא צופה בטלוויזיה. הדברים באים מתוכי ויש לי במאי שאני מקשיבה לו. בסביבה הדתית שלי, אף אחד לא אמר לי כלום, אבל צריכה להיות רגישות. מדובר בתכנים מאוד קשים לעיכול. למרות זאת, הופעתי עם ההצגה 'מה את אומרת', שעוסקת בפגיעה מינית, לפני בני נוער דתיים. העניין הוא לא דתי או חילוני. העניין הוא להציב תמרורי אזהרה ומראה בפני כולם. שכל אחד יוכל לבדוק את עצמו״.

״אין מה להשוות עם התמכרות לסמים ואלכוהול, אבל לא רציתי לעשות הצגה על הפתולוגיה של ההתמכרות. ההצגה היא, בסופו של דבר, על מישהו כמוני וכמוך. אני מתמקדת בביקורת על התחושה שאני תמיד צריכה להיות זמינה. עצם ההתקשרות הווירטואלית דרך מסך, והצו־ רך להיות במיליון מקומות במקביל, כשבכולם אני חייבת תמיד להיות יפה ומוצ־ לחת ונחמדה״.

״ברוך השם״.