יש גבוה, ששערותיו הכסופות בצבצו מכובע המצחייה אה־לה זורבה שלו, נקלע השבוע לפני שלוש שנים בדיוק לסינמטק התל אביבי. במקום נערך פסטיבל דוקו אביב, כמו השבוע. לא היה קשה להבחין שאיש מהמתגודדים שם לא זיהה את מי שהיה פעם שחקן ציר בקולנוע הישראלי, מ״חבורה שכזאת״ ו״עזית של הצנחנים״, עד ״אמי הגנרלית״ ו״הגמל המעופף״.
כך חולפת תהילת עולם, חשבתי לי, כשהסבתי עם גדעון זינגר לראיון האחרון שלו לעיתון ישראלי. כדרכו מזה שנים בא לחופשת מולדת ממקום שבתו בווינה. ״גם הגעתי הנה לחלוקת פרס משהו, לא יודע בדיוק איזה״, העיר מי שדור של ילדים גדל על דמותו כקוסם אדון קוק בסדרת הטלוויזיה ״דלת הקסמים״.
״בטח אשב איפשהו באולם כמו אנדרטה. בסוף לא אתפלא אם איאלץ לעלות על הבמה ולשיר עם יענק׳לה ״כל זמן שיש (בן־סירא) את 'מחפצה מנמצה'. הרי תפקידים של רק אני נשארתי לו מרביעיית מועדון התיאטרון שלנו. לא משאירים חבר לבד״.
״אתה זוכר את המילים?״, הקשתי. ״אם אף פעם לא זכרתי את המילים, איך אזכור עכשיו?״, הגיב. ״כל הסיפורים, שאני לא זוכר טקסטים, הם לא אגדה. ברביעייה הייתי שר לפי תנועות השפתיים של שמעון (בר - יב״א). גם בווינה כבר יודעים שהזיכרון לטקסטים הוא השריר הכי חלש אצלי. אני מאוד נהנה בארץ.
אולי זה משום שאני אורח לשעה. אולי אפילו הייתי קונה פה דירה, אם זה היה ניתן לי״. ״במי תלוי הדבר?", חתרתי אל שורשי הכאב שלו.
״זה תלוי בשלטונות״, ענה ומיד פירט: ״הכוונה שלי היא התיאטראות. אתה אולי זוכר מה קרה איתי ב־83'. בהיותי שחקן של הבימה, נעניתי להצעה להציג בווינה. כשחזרתי, נאמר לי 'יכולת להישאר שם, אין לנו פה עבודה בשבילך'. תוך חצי שנה קיבלתי מכתב פיטורים, כנראה כדי שלא אגיע לקביעות. מאז אני מופיע ברציפות בווינה, שם צריכים אותי״.
בהתחלה הכל היה נראה לו זמני. בתיאטרון לא ידעו מה לעשות עם השחקן הישראלי: ״מכיוון שהיה לי שם חוזה, נתנו לי תפקידים סבירים כאלה, קטנים. מה שנתנו, לקחתי. 'לא קונים שום דבר, זה לא ייכ־ נס למזוודה', הייתה אומרת רבקה, אשתי המנוחה״.
המזוודה התרגלה, אם כן, לחופשות מולדת. לדבריו, התגעגע לארץ, ״אם כי לא בטוח שהייתי מסוגל לשוב ולהופיע כאן, אחרי שהתרגלתי לתיאטרון בווינה, שם הכל מסודר טיפ טופ״.
אבא, תפקח את העיניים
זינגר סיפר אז שהוא זקן שחקני תיאטרון ״יוזף שטאדט״, שבו הייתה לו קביעות: ״כל זמן שיש תפקידים של יהודים, העתיד שלי מובטח. גם תפקידי טורקים ויוונים הולכים לא רע עם הפרצוף שלי. אני די ידוע שם, אבל כוכב אף פעם לא הייתי, או שלא החשבתי את עצמי לכזה. כך עד שבא יואל, בני הבכור, ואמר 'אבא, תפקח את העיניים ותראה מה קורה סביבך״.
הבן, עו״ד יואל זינגר, היועץ המ־ שפטי בחתימת הסכם אוסלו, יושבמאז בוושינגטון. אחיו הצעיר, עודד, דוקטור לכימיה בקליפורניה. ברניקי (ניקי) ואורני, שני ילדיו האח־ רים של זינגר, בארץ. רבקה, רעייתו הראשונה, שאותה נשא לאישה בעי־ צומם של ימי הצ׳יזבטרון, נפטרה לפני תריסר שנים. רעייתו השנייה הייתה כמעט בת 50 בעת הראיון. ״זה נחמד שיש אישה צעירה, אבל מעייף לפעמים״, הודה. הם הכירו באקראי. ״הושיבו אותנו זה לצד זה בקונצרט של אמנים מרוסיה״, שחזר. ״שנינו השתעממנו. 'נו, קמים?', היא שאלה, ואני רגיל להישמע לנשים. יצאנו לשתות כוסית וודקה וכך זה התחיל. אחרי שהיינו חברים שנ־ תיים, היא הודיעה: 'החלטתי להתחתן איתך'. כשהזכרתי לה את הבדלי הגיל, אמרה 'תהיה רגוע; אדאג לך עד סוף ימיך'".
כשתיאר את החיים בווינה כ״שקטים עד שיעמום״, תהיתי אם הוא, הפלמ"חניק, היה מסוגל לדמות את עצמו עובר לחיות בחו״ל. ״לא הייתי מאמין שזה יקרה״, אמר בכנות. ״כל החיים באים לי בהפתעה. לא תכננתי שום דבר. גם לא להיות שחקן. לא יודע איך נהייתי״.
הוא סיפר איך היה מאושפז בתש״ח בבית חולים לאחר פציעה קשה, ושאל את האחות ״מה אעשה?״. זו שלחה אותו לחיים חפר, מפקד הצ'יזבטרון, עם המלצה: ״הנ״ל שר במקהלת הפו־ עלים, ויש לו קול״. ״כשבאתי ללהקה הופתעו מאחר שלא ציפו לאחד כמוני. 1.9 מטר הייתי, לאנגר רציני״, סיפר. ״אני, עולה חדש מצ׳כוסלובקיה, שמו־ נה שנים בארץ, שרתי להם את 'עמוק, עמוק העצב בעיניים'. קיבלו אותי עם צחקוקים, כי היו צריכים זמר. 'הוא נראה כמו אחד שבלע מטאטא ולא יודע מה לעשות עם עצמו, אבל הקול שלו בסדר', אמרו״.
עם הקול הזה נכנס לפנתיאון. ״כשחיים גורי וסשה ארגוב הביאו את 'שיר הרעות', השיר הרשים אותי מאוד״, הודה. ״לא יכולנו לדעת שבבוא היום זה יהיה השיר האהוב על רבין״.
לאחר ששוחחנו עוד על כיכובו ב״איש למנשה״ אצל גודיק ועל סר־ טיו, לא יכולתי להתאפק מלשאול אם 20 שנה לאחר כיכובו ב״הגמל המעופף״, סרטו של רוני נעמן, לא היה רוצה לחזור אל מרקע הקולנוע הישראלי.
״מאוד רציתי״, השיב. ״בעבר הגיעו הרבה הצעות אלי, לווינה. כשהייתי שואל מתי מתחילות החזרות, היו עונים לי 'בעוד שבועיים'. וכשהייתי שואל מתי ייגמרו, היו עונים לי 'מתי שייגמרו'. לך ספר להם שאני שחקן תיאטרון רפרטוארי ובווינה, שבה הכל מאורגן, לא עונים תשובות כאלה. אחר כך הפסיקו לצלצל״.