"הייתה תקופה לפני הרבה מאוד שנים שבה כתבתי פזמונים לא מעטים. אחדים מהם הצליחו מאוד, בהם 'אליעזר בן-יהודה', 'ציף ציף מעל הרציף' ו'שיר הטלפון'. אחר כך הפסקתי, או הופסקתי, כשהדרישה לכתיבה שלי התמעטה מאוד. עד היום מדי פעם אני משרבט לעצמי שורות, אבל לא קשור יותר לתעשייה הזאת. האם אני רואה את עצמי גם כפזמונאי? – אני לא יודע. בעבר התפרנסתי מזה קצת ועד היום אני מקבל מאקו"ם מעט תמלוגים על השירים. היה בכך עונג וגם פרנסה".
"איך הגעתי? – אם זה מתחרז לא רע עם ...אקזוטי, הרשיתי זאת לעצמי. הרי אני לא טהרן של השפה העברית".
"בטח שאני אוהב את זה. ה'יאללה' היא מהמילים בערבית שנכנסו לשפה העברית. אני לא חושב שעדיף להגיד 'הלאה', או 'כלך לך', כפי שאמרו קדמונינו".
"אגב, את מתי כספי בכלל לא הכרתי כשכתבנו את 'אליעזר בן-יהודה'. השיר חובר לתוכנית הרדיו 'דו רה ומי עוד'. דליה גוטמן, מפיקת התוכנית, שלה מסרתי את השיר, הטילה את כתיבת הלחן על בחור שאך זה השתחרר מהצבא. זה היה מתי כספי. התמזל מזלי, כי רק גאון כמותו מסוגל היה להעניק פרשנות כה יפה לפזמון הקשה הזה, שבו כללתי עשרות מילים שהמציא בן-יהודה ובהן יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה".
לדבריו, פשנל הציע לו שכר חודשי קבוע תמורת כל יבול פזמוניו בחמש השנים הבאות, "הצעה מפתה לאיש צעיר נטול מקצוע וחסר מטרת-חיים". אבל לונדון דחה את ההצעה, כי "פשה דיבר איתי כנוטה חסד והבהיל אותי בגינוניו האימפריאליים". הוא הציע לכתוב לו בקמעונאות וכך נולדו שיריו לשלישיית הגשש החיוור, בהם "שיר הטלפון", למעשה גרסה עברית ללהיט איטלקי ו"כולם חכמים כולם", מהפזמונים שכתב עם יאיר רוזנבלום המנוח.
"אין לי מושג. זאת הייתה תרומתו לשיר של נסים אלוני, מחזאי ובמאי התוכנית".
"לא, אבל בכתיבה הושפעתי מספרים שקראתי בילדותי, כמו 'הרוזן ממונטה כריסטו', 'אוצרות המלך שלמה' ו'המרד על הבאונטי'".
"אני בעצמי לא מבין איך בגילי הצעיר דאז כתבתי על החיים הבורגניים והעייפים של אנשים בני 40. כנראה, נולדתי זקן..."
"כיום, אני לא אוהב את השיר, שנכתב ל'המלחמה לאחר המלחמה', סרט תיעודי של מיכה שגריר. לא נוח לי שמהשיר הזה נודפת צחנת מיתוסי דם ואדמה. בגרסה הצרפתית של השיר, כשנחצ'ה (היימן), בתקופת שהייתו באירופה, מסר את הלחן של השיר לזמרת יפהפייה ששמה מארי לה פורה, הוא הפך ל...צרור סיגליות. אני מקבל קצת תמלוגים על זה, למרות שאין שם אף מילה שלי. הוא הפך לשיר-אהבה ענוג כזה, בלי שום קשר למלחמה ולרדיפות שנרדף העם היהודי. הגרסה הזאת יותר אהובה עלי, אבל אין לי שום חלק בה".
"הפופ זה בדרך כלל טקסטים ירודים", קובע לונדון. "כאן השירים מבוססים על מספר מוגבל מאוד של מילים ועל מנעד מאוד מצומצם של רגשות. זה בדרך כלל ...דבי-דובי, אמנות די רדודה, לא אמנות גבוהה".
"לפחות אני שייך לצד היותר גבוה של הרדידות".
"אני לא בטוח. אני אדם לא רומנטי. זה מתבטא גם בכתיבה שלי. תמיד היא אירונית משהו וסיפורית בעוד שרוב הזמר הפופי המושר הוא רומנטי מאוד או סנטימנטלי, הייתי אומר ואני איש מאוד לא סנטימנטלי. זה מפריע לי לכתוב פזמונאות מהסוג הזה. אני כמעט לא יכול לכתוב את המילה 'אהבה' בשירים. ולמי לכתוב, כשהשוק העיקרי של הפזמונים הוא של ילדות בנות 12? זה מה שאמר לי חברי, יוסי גיספן".
"פגשתי אותו לראשונה כמרואין בסרט שעשיתי על השפה העברית. האיש הזה נגע לליבי, הוא ומשפחתו. התארחתי אצלו בבית והוא נורא מצא חן בעיניי. יש בו תום נפלא ותוכו כברו. אני מאוד אוהב אותו, למרות שיש לנו טעם שונה ואני לא צרכן של פזמוניו".
"מי אמר לך שאעלה לבמה? אני בכלל לא מתכוון לעלות על הבמה".
התרעות פיקוד העורף