דווקא כשדימונה חוגגת בעצב 60 שנה של אחוזי אבטלה גבוהים, בעיצומה של סערת הפיטורים מכי"ל, כשהיא כבר נחשבת לחצי דימונאית, החליטה השחקנית נועה רבן לעזוב את העיר ואת ניהול התיאטרון שייסדה בה.



שבע שנים קודם, על סף פריצה כשחקנית (הסרט "מדוזות" והטלנובלה "בובות"),  היא קיבלה את ההצעה לצאת לפריפריה ולהתמקם במה שנחשב עבורה סוף העולם. התגובה הראשונית הייתה שלילית. אבל בעלה לשעבר, השחקן אוהד קנולר, שכנע ששם תוכל להגשים את חלומה, ליצור תיאטרון ניסיוני, שיהיה רק שלה.



הם עברו, היא נשארה, מאוהבת בעיר ובאנשיה, גם בלעדיו.  "הלכתי על זה בכל הכוח, אבל בדרך לא תמיד לקחתי בחשבון איפה אני נמצאת", היא אומרת, בגיל 37 ועל סף החזרה לתל אביב. "באתי מתנשאת, לחולל שינוי, אבל גיליתי מקום עם נסיבות היסטוריות ותרבותיות וערכים שלמדתי תוך כדי תנועה. אני עוזבת בעצב, אבל בתחושה של שלמות. השגנו המון דברים".


התייאשת?
"אני לא עוזבת כי אני מרגישה שהמציאות הכניעה לי את החלום. הפוטנציאל של המקום הוא אדיר, ובאופן טבעי נתקלים בקשיים. אם הופתעתי, זה היה לטובה".       

יש רגשות אשם על העזיבה?
"בהתחלה היה לי אינטרס. זה היה הבייבי שלי. אבל כשמדובר במוסד תרבות שכבר קיים, ואין מספיק כסף למשכורת כדי שמנהל יוכל להתפרנס ממנה, האידיאולוגיה כבר לא מספיקה. אולי זו גם הפרעת הקשב והריכוז שלי, אבל  השיטה של לשבת בכיסא ולא לקום ממנו היא בעייתית למוסד תרבות שצריך כל הזמן להתחדש. אני יכולה להביא המון כוח למקום שירגש אותי מחדש. אני מרגישה שנתתי הכל בצורה עיוורת". 

הצלחת?
"אי אפשר להגיד שכל דימונה יוצאת לתיאטרון. זה עדיין לא מעניין את כולם. המטרה הייתה ליצור מרכז תרבות בעיר, גאווה מקומית. אני בשוק מכל מה שעשינו. לא התפשרנו על הרמה. נלחמנו על תקציבים כדי שיגיעו שחקנים מקצועיים, הכי טובים, למרות שציפו שאקח שחקנים מקומיים שלא למדו משחק. נלחמנו  לייסד פסטיבל למחול עכשווי למרות שאנשים ציפו לפסטיבל ריקודי עם. נלחמנו שבדימונה יהיה מרכז תרבות בינלאומי שישים אותה על המפה. גם אם לא לכולם יש ראש לאמנות, לפחות שתהיה את האופציה".  

היית צריכה לנווט את התכנים? 
"אם הייתי מביאה רק את מה שאני חושבת כטוב ונכון, הייתי יכולה לעשות נזק גדול. ביימתי הצגה שנקראת "ריליישן-שיט", שעוסקת ביציאה מהארון.  החלטתי לוותר על סצנה של סקס בין גברים בעירום על הבמה. גם אם רוצים לשחוט פרות קדושות, צריך לעשות את זה באמפתיה לקהילה".

במבט לאחור,  זה לא היה שאפתני מדי, מנותק? 
 "כשאנשים רעבים, לראות הצגה נתפס כגחמה, אבל כל הצגה שלנו זה בדיוק להיפך. זה להתמודד עם המציאות והקושי. לקח לי זמן להיטמע ולהביא חומרים שמתמודדים עם הנושאים הכואבים שנמצאים מתחת לאף שלי. זה עכשיו קורה עם ההצגה החדשה שביים יפתח קליין, "בקופסאות הבטון". אנתרופולוגית מזרחית עושה מחקר על המנקות מירוחם. אצלנו הביקור בתיאטרון הוא חוויה שנמשכת גם אחרי ההצגה.

"יש דיון עם השחקנים ואנחנו מאפשרים לקהל לשאול שאלות, כמו על ההנצחה של הקיפוח או יציאה מהארון. התגובות מעורבות, יש שיח. כשיש מרכז כזה, ואנשים יוצאים ומאפשרים לעצמם להרחיב את גבולות התודעה, לפתח מחשבה ביקורתית, הם הופכים יזמים, לא אומרים 'אמן' לכל מה שאומרים להם.  זה רלוונטי במיוחד במקומות כאלה. קשה לי לקלוט שלא מבינים את זה,  במיוחד במדינה שזועקת לצדק חברתי ויש בה גזענות. זו זכות בסיסית של אדם לצרוך תרבות כאמצעי ולא כמטרה". 

נשמע שאת לא מתחרטת על המסע.
"לגמרי לא. לא מאמינה שהייתי נותנת לעצמי להישאר במרכז, הופכת לבורג בתיאטראות הגדולים ומקבלת את זה שאלה הם חיי. אני חוזרת לתל אביב אדם הרבה יותר מחובר למציאות. בתל אביב הייתי מתעצבנת שהיו שואלים אותי מה האמירה שלי. ההצגות היו סביב הפופיק שלי. לא פעלתי מהמקום הזה של הגזענות, להיכנס לתוך הפצע. הכול גיליתי בדימונה".  
 

"אין רע בלהיות עממי" מירי רגב. צילום: פלאש 90
יש הטוענים שהפריפריה מביאה את המציאות הזו על עצמה.
"כי הם הצביעו ביבי? איך יכולים להגיד דבר כזה? אתם לא חיים כאן. מדמיינים בורים נבערים. חיים כאן אנשים שמגבשים את הדעות שלהם לפי הנסיבות. גם אני באתי קצת בהתנשאות תל אביבית. היה לי מוזר בתקופת המחאה להיות בהפגנות של תומכי ביבי. אבל גיליתי שיש המון דמיון בין השמאלניות העיוורת לעדריות הימנית. אני מציעה לכל האנשים האלה לצאת קצת החוצה ולהכיר את העולם הזה מבפנים לפני שהם שופטים".    

הייתה עוינות הפוכה, של המקומיים כלפיכם? 
"באופן טבעי, כשאתה במיעוט בקבוצה גדולה אז פחות נעים להיות האשכנזיה מתל אביב. היה זרם תת-קרקעי כזה של 'תראו איך התל אביבים האלה מקימים לנו כאן תיאטרון'. מצאתי את עצמי מתגאה ומנופפת ברבע הסורי שלי. הנה, גם לי יש זכות קיום. קיבלנו חיבוק מהרוב, אבל הייתה קבוצה מסוימת בעיר שחבריה כתבו עלינו דברים אישיים בפייסבוק, איימו שיפגינו  בהצגות שלנו, שאנחנו לוקחים להם את מקומות העבודה. חבל שהם עשו את המחאה שלהם על הגב שלנו, אבל גם לגיטימי".
 שיפוט מהיר

רבן עוזבת את דימונה, ומירי רגב נכנסת למשרד התרבות. איך ייראה מעוז השמאל בקדנציה של השרה הליכודניקית? רבן לא שופטת ובוודאי לא פוסלת מראש. היא אפילו מוצאת יתרון במינוי הזה. 

"מירי רגב יכולה להיות טובה עם התיאטרון בדימונה", היא אומרת. "שופטים מאוד מהר. אין רע בלהיות אדם עממי. ללימור לבנת הייתה אג'נדה ברורה בכל מה שקשור בפריפריה, אבל לפעמים כשהממשלה רוצה לתת, המועצה המקומית מקשה. למזלנו, מאיר כהן, ראש העיר לשעבר, הבין את הצורך וסיפק לנו רוח גבית וגם תקציב מטורף. יש לנו מופעי מחול, גלריה לאומנות, פעילות קהילתית. כל העיר ציפתה שנתנדב, נעביר סדנאות ונלמד בבתי ספר בחינם רק בגלל שאנחנו שחקנים תל אביבים". 

ואיך התמודדתם עם זה? 
"היה לי מוזר, הדפתי את זה בהתחלה, אבל עם הזמן למדתי שזה חשוב. היום אנחנו עושים חוגי תיאטרון, מחול ומוסיקה לכל מועדוניות הרווחה עם תקציב שקיבלנו, אגב, מכי"ל. יש תוצאות. כשהגעתי הייתה כאן רק מאפייה. היום יש קניון וסינמטק וכפר סטודנטים. נפתח פאב ועכשיו בונים אגם ואמפיתיאטרון".

 את עוזבת עיר בוערת.
"הפיטורים בכי"ל הם רק הטריגר להתעוררות על משהו שהוא הרבה יותר גדול. באזור פשוט אין תעסוקה. כמות הפעמים שאנשים שאלו אותי אם יש לי עבודה בשבילם היא בלתי נתפסת. צריך פתרון רציני. לא יתכן שהכלכלה בדימונה תהיה כל כך לא יציבה ומבוססת רק על עובדים מכי"ל, כי יש להם משכורות סבבה. ככה העיר לא תצליח להתפתח באמת. למזלנו, אנחנו עמותה ולא תיאטרון עירוני, אז בתוך המאבק הזה אנחנו מתנהלים רגיל".
חמסה חמסה

במהלך שהותם  בעיר, כשבנם פטר היה בן 3, התגרשו נועה ואוהד קנולר. תחילה שכרו שתי דירות נפרדות בעיר. לאחר מכן אוהד, כאמור, עזב. היא נשארה, הם נשארו חברים וגידלו יחד את הילד. לאחר כמה שנים של רווקות היא פגשה בעו"ד עזר דנין, הסיבה השנייה ואולי הקריטית בהחלטתה לחזור למרכז. "הוא אמר לי שהיה בדובדבן וביחידה לאבטחת אישים בשב"כ, הכי לא קשור". היא צוחקת, "אבל זה הרגיש לי נכון. שנה וחצי אנחנו מקיימים קשר מרחוק. עכשיו אני עוברת קרוב אליו. אם לא הייתי חווה את השנים האלו בדימונה, לא הייתי יכולה להיות פתוחה לקשר עם מישהו שהוא כל כך שונה ממני"

לא היה קשה לגדל ילד לבד?
"העיר מאוד קהילתית ומחבקת. אומצתי על ידי המון משפחות. אבל היה מקרה אפל. שכרתי יחידת דיור אצל משפחה. אמרו לי שלא צריך לעשות חוזה, הם סומכים עליי, הם כמו משפחה. הם היו מזמינים אותי אפילו  לארוחות אצלם. בנאיביות שלי חשבתי שבטח ככה זה כאן, ואז הם גנבו ממני ואכלתי אותה בגדול. היה לי מאוד קשה, אבל לא נתתי לזה לערער את האמון שלי באנשים ובעיר. דימונה סיפקה לי מקום שפחות היה לי בתל אביב. חום ומשפחה וערבות הדדית. בדיעבד, היה מושלם לגדל כאן ילד".

ועדיין  לא הצלחת לשמור על הנישואים. 
"הפסיכולוג שלי אומר שזה מראש היה מועד לפורענות, כי אני בת להורים גרושים ולא האמנתי שמגיעה לי זוגיות יציבה ונורמטיבית. הייתי גם צעירה ולא בשלה בבחירה להתחתן, פשוט זרמתי לזה. לא ידעתי אפילו מהי זוגיות. כשהגיע המשבר, הוא היה משבר. אבל אני חושבת שאוהד שמח שעכשיו יש לי מישהו שאוהב אותי. חמסה חמסה". 

חמסה חמסה?
"יש עוד מלא דברים שלמדתי כאן . הרבה פעמים תתפסי אותי אומרת 'בעזרת השם'" . 

מה הדבר האחרון שתעשי לפני שתמסרי את המפתחות?
"ערב מחווה של אמנים לדימונה. גילה אלמגור , ששון גבאי, מאור כהן ופיטר רוט, כולם היו כאן. חשוב לי שדימונה תהיה על המפה, שיהיה תיאטרון.  עשיתי את הדרך לבסס אותו, עכשיו הוא צריך להיות יותר ויותר של הדימונאים. כמובן שלא אשן טוב בלילה עד שאדע מי מחליף אותי. בשבילי זה יכול להיות ניצחון אם זה יהיה מישהו מקומי. בינתיים אף מקומי לא הציע את עצמו לתפקיד".