רק אל תשאלו את ענבר הורקני (40) - ציירת בהווה ואלופת עולם בקראטה בדימוס - אם היא לא חוששת להיות הציירת הטובה ביותר מבין הקראטיסטים והקראטיסטית הטובה מבין הציירים. כי אז היא תפליג לדבר על מצוינות והשראה ועל ספורט ואמנות כדרך חיים.
״נראה לי לגמרי טבעי לחלוק את חיי עם ציור וקראטה יחד״, היא אומרת. ״אני יודעת שיש כאלה שמרימים גבה, אבל אני מוצאת משותף לשני התחומים. הדגש בשניהם הוא על שליטה ושחרור. שניהם מתבססים על גודל החוויה - ככול שהחוויה יותר גדולה, אתה מפתיע את עצמך. גם ציור וגם קראטה עובדים על עולם של אנרגיות. בקראטה זה אלמנט פיזי עם אנרגיות. בציור זה חומר ואנרגיות. פה אתה תוקף את היריב, ופה אתה תוקף את הקנבס. אחרי פעילות של קראטה, יש לי אנרגיה להתגייס לציור״.
בביתה שברחוב נחמני בתל אביב, הורקני מציירת בסלון ענק על רצפת אריחים מצוירת כמו פעם, שעליה מגובבות עשרות מעבודותיה, המתאפיינות במשיחת מכחול ייחודית: ״לא כל אחד יכול לצייר את הציורים שלי. הם בלעדיים לי. אבל לא קשה לזהות אותם. אלו דמויות מעוותות, שדרך עיוותן נחשף מראן האנושי. הדמויות שלי לא נראות לי פחות יפות מבובת ברבי, רק שהן עברו תהליך שגורם להן להיות רחוקות מלהיות מושלמות, לפי כללי היופי והאסתטיקה. יחד עם זאת, למרבה הפרדוקס, דווקא הדמויות האלה הן הרמוניות״.
מכת ניצחון
כשהורקני הייתה נערה, והציור היה רחוק ממנה כרחוק מזרח למערב, היא הייתה ספורטאית שאפתנית, שלא התמידה בשום ענף ספורט, וקפצה מענף לענף. רק בגיל 15, כשהתוודעה לקראטה, הבינה שהפעם זה להרבה זמן.
״הקראטה הייתה אהבה ממבט ראשון״, נזכרת הורקני בנוסטלגיה, ויודעת לספר על מפגש מופלא בינה לבין מאיר יהל, המורה הראשון לקראטה יפני בארץ, שלימד ואימן אותה במשך עשר שנים, כשגולת הכותרת שלהם הייתה פעמיים ניצחון ארצי ב-1996 וכאמור ניצחון עולמי ב-2006.
מה את זוכרת מהקרב שהפך אותך לאלופת עולם?
״הייתי היחידה עם חגורה חומה. כולן היו עם חגורה שחורה (הדרגה הכי גבוהה בקראטה - א״ג). המתחרה שלי הייתר שוויצרית. שקעתי לתוך העיניים שלד ושיתקתי אותה. אחרי זה הייתה מכת הניצחון. לא עשיתי כמעט כלום״.
בשירותה הצבאי הייתה הורקני מ״כית בבה״ד 12 , ולאחר מכן מדריכת קרב מגע אחרי שירותה הצבאי חשבה לפתוח בקריירה של שחקנית. ״עברתי סדנת קיץ שנתיים אצל יורם לוינשטיין, שלושה חודשי לימוד בסמינר הקיבוצים, ובסוף תלמידה מהמניין בבית ספר ניסן נתיב בירושלים״, היא מספרת.
ואז הגיע המפץ הגדול בחייה, שבו נתקפה באי שפיות זמנית. היא נמנעת מהגדרות ומאבחונים רפואיים, ומספרת שזה נמשך ארבע שנים וגרם לה להתנתק מהחברה ובמיוחד מעצמה: ״אלה היו השנים קשות ביותר בחיי, המלוות בכאב ובסבל. עברתי מרופא לרופא ולא ידעתי את נשמתי״.
הרמוניה מדיסהרמוניה
כשהייתה בת 24, פגשה הורקני את לוי זיני, במאי סרטים דוקומנטריים מצליח שהפך לבן זוגה. ״במפגש הראשון ישבנו בגן מאיר, כשפני מופנות כלפי מטה״ היא משחזרת. ״זיני ביקש ממני שאסתכל למעלה. התחלתי לבכות, והוא חיבק חיבוק אבהי. במפגש השני נרדמתי לו על הברכיים. בתחילת מערכת היחסים לא היה לי עולם משלי. לקחתי את העולב שלי לעולם שלו. זיני מאוד יציב ובעל ראייה אופטימית. לא כך היה עולמי, בלשון המעטה. כשתום בתנו נולדה, נדלק בי אור גדול. נולדתי מחדש. יום אחד ישבתי בקפה ביאליק והרגשתי דחף בלתי מוסבר לצייר את האנשים שסביבי. רצתי לקנות מחברת וצבעים וציירתי דיוקנאות במשך חודשיים בטירוף״.
כך הגיעה לפרסונות בעולם הציור כמו אדם גרשוני. ״למזלי, למדתי בגלגולי האחרון ציור אצל רן טננבאום, שנחשב לעילוי בתחום הוראת ציור״, היא אומרת. "למדתי אצלו שנתיים, כשניסיתי לצייר ישר ויצא לי עקום, טננבאום אמר לי שזה בסדר. הוא הראה לי ציורים של סוטין (צייר אקספרסיוניסטי נחשב - א״ג) ואמר שאני מציירת דומה לו. אם הוא בסדר, אז גם אני יכולה להיות שקטה״.
למרות העיוות שממנו סובלות הדמויות בציוריה, הם טעונים באנרגיות טובות, ואת זה הורקני שומעת מכל מי שתלה אחד מציוריה על קירות ביתו.
״אני מוציאה הרמוניה מדיסהרמוניה״, היא מפרשת את ציוריה. ״אני מקלפת את העבר, ומוציאה משהו פנימי מהדמויות שלי. אני לא ריאליסטית. אני מקצינה ומוציאה את זה החוצה. באחד הציורים עשיתי אוטו־פורטרט וציירתי את עצמי במדויק. לדעתי זה יצא לא מעניין, כי לא קילפתי ולא מצאתי אלמנטים חדשים״.
הורקני מציירת את רוב ציוריה על דיקטים: ״אני לא מציירת בחמת זעם, אבל אני מציירת חזק וססגוני, ויש הרגשה שהדמויות יוצאות מהמסגרת. זה לא אומר שאין בזה גם אלמנטים רכים ועדינים״.
"הדמויות שלי יוצאות מהמסגרת". ציור של הורקני. צילום: יח"צ
למה בחרת להיחשף דווקא עכשיו?
״היום אני מרגישה בשלה יותר לדבר, ומרגישה שהציורים שלי בשלים לצאת החוצה. היום אני מבטאת יותר במדויק את אשר על לבי, ומצליחה ליצור יחסים בין הדמויות שאני מציירת, שלא יכולתי לפני זה״.
את משתפת פעולה אמנותית עם לוי זיני, בן זוגך?
״לא ממש. לפעמים אנחנו מתייעצים ומדברים כל אחד על ענייניו של השני. אנחנו מאמינים שככה היחסים בינינו בריאים יותר, ולכן הם מחזיקים מעמד הרבה שנים. אפשר לומר שלכל אחד העולם שלו״.
למה לא התחתנתם?
״לא יצא. לפעמים הוא אומר לי: 'לכי תפיקי את החתונה שלנו'. אנחנו 15 שנה יחד ונראה שאני לא נענית לאתגר".
איך את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
״אני פשוט לא רואה. אני חיה לפי פילוסופיה שלא מתעסקת בעבר או בעתיד של האדם, אלא רק בהווה. ברגע החולף. לכן אני לא חושבת בכלל מה יהיה ברגע הבא, בטח לא מה יקרה עוד חמש שנים״.