"שנים אנחנו מכתתים רגלינו לפריפריה", אמרה השחקנית גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון הישראלי – והקימה מהומה. שרת התרבות מירי רגב מיהרה להגיב בפייסבוק שלה: "אמירתה מזלזלת ומתנשאת. הגיע הזמן לעשות צדק ותיקון תרבותי בפריפריה. הייתי רוצה לראות את התיאטראות מהפריפריה מכתתים רגליהם למרכז הארץ עם רפרטואר מקומי, מקצועי מרגש ונוגע".
השחקנית לאורה ריבלין אמרה: "אני מופיעה בכל מקום כאילו הוא תל אביב". ואילו הבמאי רון כחלילי נזדעק וכתב מנגד: "אלמגור, המכונה לעתים 'הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי' ומי שמתפרנסת לא רע מסבסודו האוטומטי של אחד ממוסדות התרבות המנותקים והמתנשאים ביותר בישראל, משוכנעת שהתיאטרון, כמו התרבות כולה, הוא נחלתם של מתי מעט, אשכנזים בדרך כלל, תל אביבים לרוב, שאחד מתפקידיהם, המעיקים יש לומר, הוא לפזר את
'מתת האל' שלהם על תושבי הפריפריה, ולא חלילה, לתת לפריפריה לעשות את תרבותה בעצמה".
בהמשך, תחת ההגדרה "שיתופי פעולה", מסתתרים האמת והכסף הגדול: "במסגרת תוכנית 'נותנים במה' התקיימו שמונה שיתופי פעולה ברשויות בין מוסדות תרבות מובילים. התוכנית מעניקה הזדמנות שווה ליוצרים בפריפריה ומאפשרת להם להגיע לקדמת הבמה של התרבות בישראל". ואיפה קדמת הבמה? תבינו לבד.
"מוסדות במרכז הארץ מקבלים תקציבים כדי להגיע פיזית לפריפריות ולהופיע בהן. נוצר מצב שבו מוסדות מרכזיים מאוד הם אלו שממשיכים גם לייצר את התרבות מנקודת מבטם ולהביא את נקודת המבט הזו אל הפריפריה, כאילו אין לפריפריה נקודת מבט משלה. זהו מצב שמחזק את הפער, גם אם זו לא הכוונה. התקציבים שמוקצים ל'תרבות בפריפריה' עד כה לא עוזרים לחזק או להצמיח עשייה תרבותית שמקורה בדרום ובצפון".
"זה לא נכון בכל רמה שהיא. ישנם מוסדות מצוינים, יזמי תרבות, אמנים ויוצרים ש'חטאם' היחיד הוא מקום המגורים שלהם והמרחק שלהם, גם מבחינה תרבותית, ממקבלי ההחלטות. דרך עבודתי אני נחשפת מצד אחד למוסדות ואמנים דרומיים מעולים שנלחמים על פירורי התקציב, ומצד שני לסטודנטים שלנו שמסיימים את לימודיהם, רוצים להישאר ולעבוד בתחום התרבות בדרום אך לא מצליחים למצוא עבודה בתחום וכך נודדים למרכז. החיבור למקומיות, לתרבות מקומית מקורית, אפשרי יותר בפריפריה מאשר במרכז, והתרבות הישראלית יכולה להתחזק ולהיות עשירה תרבותית הרבה יותר אם תהיה השקעה בסוג הזה של תרבות".
חזרה דרומה. רגע לפני עליית המחזה "בקופסאות הבטון", בהשראת ספרה של פרופ' פנינה מוצפי־האלר ובבימויו של יפתח קליין, מספרת המנהלת האמנותית של תיאטרון דימונה נועה רבן: "עברתי לפני שבע שנים להתגורר בדימונה כדי להקים את התיאטרון. כאזרחית המדינה לא הרגשתי שאני כובשת או מתנחלת במקום לא שלי, אבל תמיד נשארתי 'התל אביבית שהגיעה לדימונה'. חייתי כאן שבע שנים, התגרשתי כאן, גידלתי את הילד שלי, יצרתי כל שנה הצגה מקורית בדם לבי עם אנסמבל שחקנים מקומיים. קניתי בית, הייתי חלק מהקהילה, מהחברה המקומית, ועדיין נשארתי 'התל אביבית', אף על פי שבכלל נולדתי בחיפה.
"שאין פסול בכך שמישהו בעל ידע מקצועי יקים וינהל תיאטרון בפריפריה, כל עוד הוא לא מתנשא וחושב לשכפל את התרבות המקובעת גם שם. המעבדה שלי בדימונה הובילה אותי לאט־לאט להכיר בקולות שלא הכרתי קודם כי לא היה מי שייצג אותם, הפגישה אותי עם קהל שלא הבין עד שהגענו מהי חשיבותה של האמנות בחברה, שעד שהגענו טעו לחשוב כמו רוב האנשים שנמצאים מחוץ למדינת תל אביב שמדובר ב'לחם ושעשועים'. אני לא מאשימה אותם, זה מה שעולם התרבות גרם להם לחשוב בכך ששיווק לפריפריה עוד ועוד מחזות בעלי אופי מסחרי ולא הצגות מעוררות דיון של ממש בחברה מקוטבת כמו שלנו".
התרעות פיקוד העורף