54 שנה חלפו מאז שהתיאטרון הקאמרי העלה לראשונה את "כנרת כנרת", מחזהו היפהפה של נתן אלתרמן, בלי שאף תיאטרון רפרטוארי כלשהו ינסה להתקרב אליו.
"כשקיבלתי לידי את המחזה, מאוד התרגשתי ממנו ובו בזמן גם נורא נבהלתי ממנו, בגלל הנוסטלגיה שבו ובגלל השפה הלא יומיומית שלו, שדורשת איזושהי התמודדות מצד הקהל", מודה הבמאית שיר גולדברג, שלמרות הכל הרימה את הכפפה ועם שותפתה האמנותית, המחזאית שחר פנקס, היא מעלה עכשיו בתיאטרון החאן הירושלמי גרסה שובת לב לקלאסיקה של אלתרמן.
"בעיני זהו מחזה רלוונטי ובו המקורות שעליהם אני נשענת", מוסיפה גולדברג. "כשאני חושבת מה קרה מ-1912, השנה שבה מתרחשת העלילה, אני מנסה לחשוב איך סטינו לגמרי מהמסלול. אם היום אנחנו חיים בתרבות של שפע, הכל לטובת האישי והפרטי, במחזה קורה בדיוק ההפך, כשאחד מגיבוריו מתלונן שלא מספיק קשה בקיבוץ שהם מקימים. את זה חשוב להציג כעת, כשכל אחד עושה לביתו וכל הערכים של חברות וראיית הזולת התפוררו כליל. בסופו של דבר, יש בי קנאה בחלוצים שבמחזה, עם האידיאולוגיה שבשמה הם פעלו".
כשמעיפים מבט למחזות שביימה גולדברג בתיאטרון הרפרטוארי – "תהילה", "אדם לא מת סתם", "האדרת", "המאהב", "מסעות אודיסאוס","אבא גוריו" וכעת, "כנרת כנרת" – ניכרת הישענות על הקלאסיקה שהופכת לבסיס הטומן בחובו, לדעתה, את "הדי.אן.איי האנושי ומדבר אל הנפש שלנו בכל זמן".
ההצגות של גולדברג משלבות מציאות ודמיון, כשלדבריה היא ככה גם בחיי היומיום, "כשחפצים מדברים אלי כאילו הם אנושיים".
"ניסיתי והשתכנעתי שזה לא מתאים לי. העדפתי לברוא את הדברים בעצמי. הייתי אובססיבית בכיוון הזה. ישר מהצבא הגעתי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם נרקם המפגש שלי עם שחר פנקס. אם בשנה הראשונה לא התחברנו, זה קרה בשנה השנייה. כשהגיעה איזו הפקה מאנגליה, רק את שחר עניין ללכת איתי. אז גילינו שהעולם התיאטרוני שלנו מאוד דומה. התחלנו לעבוד על מחזה ונהיינו חברות, בעצם כמעט כמו אחיות, כשכל אחת מאיתנו מכבדת את חלקה של חברתה ביצירה".
"אנחנו נותנות זו לזו את הספייס, אבל כל אחת מאיתנו היא גם המבקרת הכי קשה של השנייה, תוך כדי שיתוף פעולה יצירתי".
כשהשתיים התגלו לפני 3 שנים בהצגה העגנונית עטורת השבחים "תהילה", נראה היה שהן פרצו משום מקום, אבל היה עליהן לחרוש ולקצור במשך 7 שנים בשדות הפרינג', עד שזכו להגיע לארץ המובטחת. "אני מאמינה בעבודה יסודית, ורק הרווחנו מהדרך המאוד מחשלת שעברנו בפרינג', שם צריך הרבה תעצומות נפש כדי להתגבר על הקשיים", אומרת גולדברג, שבתקופה ההיא חלטרה לפרנסתה משימות הפקתיות בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה.
"נוצרו רעשי רקע", היא מעירה וצוחקת. "אני רואה בכך חלק מהדרך וצריך לקחת את הדברים בפרופורציה. כלומר, לא רק את הביקורות, אלא גם את תגובות הקהל, שאחריהן אני עוקבת בעניין ומהן אני לומדת. שום דבר לא מובן מאליו. שחר ואני מאוד ביקורתיות כלפי מה שאנחנו עושות".
"קודם כל עלי לעבור הצגה פרטית, בלידה הראשונה שלי בקרוב. אחרי זה נעבוד בהבימה על 'סיפור פשוט' מאת עגנון".
מה שיהיה לגביכן סגירת מעגל, כשתעלו את ההצגה 37 שנה אחרי יוסי יזרעאלי, המורה הנערץ שלכן בחוג לתיאטרון.
"הגרסה שלנו תהיה בוודאי שונה לצד ההערכה שלנו ליוסי כמורה דגול, שהמון ממה שאני יודעת על תיאטרון, למדתי ממנו".
"בוודאי נרצה להגיע לניהול אמנותי של תיאטרון".
"אוי (נאנחת), זה נושא מאוד כאוב. על השרה רגב להבין שבלי ביקורת לא נתקדם לשום מקום ונצטמצם לכלום. את מה שקרה, אני רואה כוויכוח שיצא מכלל שליטה".
"לא רק באריאל. מבחינתי שיציגו אותו בכל מקום. אבל קודם יש להירגע ולדעת להקשיב גם לדעות מנוגדות".
התרעות פיקוד העורף