זהו סיפור נוקב של שכול ושל ניתוץ מיתוס גבורה, הנוגע באחד הפצעים הפתוחים של החברה הישראלית. אורי מגיע מניו יורק באוקטובר 74' לאזכרה לאחיו עופר, במלאת שנה לנפילתו במלחמת יום הכיפורים. כשהוא נחשף ליומן המלחמה של האח, הוא נדהם להיווכח שהצל"ש, שהוענק לו, נועד לכסות על מחדל ומתעמת עם אביו, "המוכר את נשמתו לצל"ש" במקום להתעמת עם האמת המרה.
זוהי תמצית העלילה של "אח יקר", מחזהו האישי של גדי ענבר, המועלה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו המשובח של עודד קוטלר. ענבר ביסס את המחזה על הטרגדיה של משפחתו, "אבל במציאות לא היה שום צל"ש ושיניתי פרטים לצורך הדרמה".
אחת הדמויות המרכזיות במחזה היא של דדי גבע, הקצין שלא רק הצליח להתחמק מהטנק לפני הפגיעה בו, אלא שבמחזה מתפתח רומן בינו ובין נגה, אחותו של אורי. "במציאות היינו שלושה אחים, ואף פעם לא היייתה לנו אחות", מספר ענבר. "הוספתי אותה בשביל הדרמה. הקצין, שנמלט מהטנק של יאיר, ניתק מאז מגע עם כל מה שהיה קשור ליחידה שלהם. 'אל תתקרבו, הוא הלום קרב', נאמר לנו. לא התקרבנו, אבל בתום דיון לאחר אחת מהצגות 'אח יקר' חיכתה לי מישהי מאחורי הקלעים והציגה את עצמה כבתו. 'אבא שלי נטש, לא ברח!' היא התעקשה, כשדבריה לוו בבכי. לך, ספר לה".
כמו כן, במשך שנה שיתף פעולה עם יאיר רוזנבלום בעבודה עם להקת נוער לתוכנית "זהו זה". השניים נעשו חברים קרובים. ערב אחד שאל אותו המלחין מדוע אף פעם לא קרא לו בשמו הפרטי. כשסיפר לו שאין ביכולתו להגות את שמו של אחיו לאחר נפילתו, אימץ אותו רוזנבלום אל לוח לבו ואמר לו: 'מעכשיו אתה אח שלי'. "ואיזה אח", ענבר זוכר היטב. "הוא הפך לבן בית אצלנו והיה בא לסדרי פסח בגבעת חיים. עד כדי כך התקרבנו, שכאשר הבין שימיו ספורים, דרש שאני אהיה זה שיספיד אותו בלוויה. כשיצרתי לאחר מותו את המחזמר 'מיקה שלי' על בסיס שיריו, אחד משני גיבורי המחזמר נפל במלחמת יום הכיפורים, כפי שקרה אצלנו. הכל נגע ולא נגע בחיי האישיים".
לקראת סיום, אנחנו חוזרים להצגה "אח יקר". "העבודה עם עודד קוטלר (חודשים לפני "נאום הבהמות" – יב"א) הייתה מדהימה", הוא מציין. "כמי שהוא בעצמו במאי, אם כבר אני מפקיד מחזה שלי בידיים אחרות, זה מתוך אמונה שהבמאי יביא אותו למקומות יותר עמוקים מכפי שחשבתי מראש. כך היה עם עודד, שהפליא בעבודה המדויקת שלו עם השחקנים, בהם גדי יגיל, רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, אודי רוטשילד וכנרת לימוני, שמגיעים בהדרכתו לשיאם".
"כי זה כנראה לוקח זמן. הייתי צריך להיות מספיק אמיץ ופתוח. לא יכולתי לכתוב אותו כשהורי היו בחיים. הייתי זקוק למרחק מהאירועים. בסופו של דבר הרחקת העדות הזאת מפיקה מוצר מאוד רלוונטי. אם היית שואל אותי לפני שנים אם ייתכן מחזה כזה, הייתי משיב לך בשלילה מוחלטת".
"ללא ספק היא משחררת, אבל הכאב קיים, כאשר בכתיבה נתפסתי לא פעם לבכי. זאת, למרות שאני רגיל לחיות עם השכול כפי שאדם מתרגל לחיות עם גדם של איבר שחסר מגופו. הכאב נשאר כמו ברגע שהוא תופס את מי שנפגע. זה פגע בי במקום הכי כואב, שבכלל לא ניתן להכלה. בסופו של דבר, למדתי לחיות עם זה. למרות הכל, היום אני אדם שטוב לו והוא אפילו שמח".
התרעות פיקוד העורף