ההצגה ההיא לא ישכח אילי גורליצקי לעולם. קיץ  1965 . ממש בימים אלה לפני 50 שנה. בעודו מככב בתפקיד חייו, במחזמר "שלמה

המלך ושלמי הסנדלר", על במת התיאטרון הקאמרי, הייתה לו ערב אחד הארה ששינתה את דרכו האמנותית. לתמיד.
"אני יושב במדרגות שעל הבמה והמקהלה שמאחורי שרה באופן מושלם את 'אל השדות יצאו קוצרים', שיר של נוף ושל שלווה פסטורלית", הוא נזכר. "הסתכלתי על הקהל המתמוגג ואמרתי לעצמי 'אילי, זה כבר לא יחזור'. לא ייתכן מפגש נדיר כזה בהצגה אחת של צוות יוצרים מופלא, שכלל את נתן אלתרמן, סשה ארגוב, הבמאי שמואל בונים והתפאורן אריה נבון, כשאיתי שתי שותפות נפלאות כמו יונה עטרי, שהיא חצי מחיי, וכמו רחל אטס".

והמסקנה?
"זה השיא. הבנתי את זה בגיל 30 . היה לי ברור שמהנקודה הזו אפשר רק לרדת. אם כך, מוטב לפרוש. לא מהבמה, חלילה, אלא מהי
תיאטרון הרפרטוארי. עשיתי דיי עד 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'".
כמה ריצ'רדים החמצת במרוצת חייך? 
"לפחות ריצ'רד אחד, ריצ'רד השלישי, תפקיד שהתאים לי. אבל כעת יש שחקן נפלא שנותן לי מנוחת נפש על כביכול ההחמצה הזו, איתי טיראן, ששיחק גם את סיראנו דה ברז'ראק, תפקיד שאף אותו רציתי בעבר לשחק. אם נתחשב בכל מה שאני עושה ב'אשכולות', איגוד זכויות היוצרים של האמנים, דייני". 
פנית מהתיאטרון לבידור ומשם לפעילות ציבורית ולשדות הפילוסופיה. אתה מאלה שאינם מסוגלים להצטמצם לתחום אחד?
"אני מעדיף לעשות הרבה דברים טוב, מאשר דבר אחד בלבד באופן יוצא מן הכלל. בשנים המעטות שניתנות לאדם אני רוצה ליהנות מכל הגוונים שלהן. וכבר אמר פסקל: 'ככל שהאופק שלך יותר רחב, כך יש לך יותר נקודות מגע עם האינסוף'. את המשפט הזה אני מאמץ לי מנעורי".
בעצם, בכל אשם "פפו". אלמלא הוא היינו פונים אליך כיום בתור פרופסור גורליצקי.
"אכן, יכולתי להיות מתמטיקאי או פילוסוף. באוניברסיטת תל אביב כבר הוצע לי להרצות על פילוסופיה בתיאטרון, אבל הבמאי יוסף מילוא, 'פפו', קרא לי לשחק אצלו בתיאטרון חיפה בהצגת 'הפישפש', וכל השאר היסטוריה. משם הקאמרי לקח אותי חזרה ישר ל'שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
אבל יש פרופסור גורליצקי.
"בני הבכור יורם הוא כבר 12 שנה פרופסור להיסטוריה רוסית באוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה. ואולי לא במקרה. הרי אביו נקרא אילי על שם ולדימיר איליץ' לנין". 
עם מוזיקה
80 שנותיו של גורליצקי, שצוינו במופע רב משתתפים בקאמרי, תיאטרון נעוריו, בניהולו המוזיקלי של בנו, הזמר והמלחין אדם גורליצקי, כלל אינן ניכרות בו. הוא חינני ומעמיק, עם עגילון בתנוך אוזנו, תוסס, צעירים ממנו אינם מסוגלים להתמודד עמו בריקוד סטפס. גורליצקי נולד עם לב בצד ימין בשנות ה-30 בתל אביב למשפחה קומוניסטית, כבן לאב שעם השנים הרחיק פוליטית עד תמיכה בבגין. שמונה שנים למד נגינה בכינור עד שנמאס לו ו"שלחו אותי ללמוד ציור, אף על פי שאין לי כישרון בתחום". 
על הרומן האכזב שלו עם הכינור הוא איננו מתחרט. "המוזיקה הקלאסית, שאת האהבה אליה ירשתי מהורי, הייתה ונשארה אהבת חיי", הוא מצהיר. כישרונו למשחק דרך בקן השומר הצעיר, שם הצחיק את החבר'ה עם אברהם מור המנוח ועם אורי זוהר. גורליצקי מבין את המהפך בחיי זוהר: "חוסר סיפוק גורם מהפכים כאלה, אם כי כל אחד בוחר את דרך המילוט שלו. אורי בחר את האמונה באלוהים, שפתרה לו המון בעיות והביאה אותו לאיזון נפשי מסוים".
מהתנועה הגיע למכינה של הקאמרי לנוער: "הייתה לי מורה אמריקאית, שדבריה שם מנחים אותי כל שנותי על הבמה. 'תזכור', היא אמרה לי, 'כשאתה בא לשחק, אתה הכי גבוה, הכי יפה, הכי חכם', אם כי ככל שיש לי קסם אישי, אני יודע שאני לא יפה במיוחד. והיא הוסיפה: 'עם הביטחון הזה תצליח להציג אפילו את הטיפוס הכי מסכן'".
"על אפו של אילי גורליצקי אפשר לראות שהוא יכול להיות שחקן", אמר עליו יוסף מילוא, אז המנהל האמנותי של הקאמרי, וסידר לו דחייה של ארבע שנים בשירות הצבאי. ב-1954 , בהיותו בן 19 בלבד, הופיע לראשונה על במת הקאמרי, בהצגת "אנשי ריב". "נכנסתי לשם על בהונות רגלי", הוא נזכר. "כעבור שנתיים, היי קיילוס, במאי ההצגה, יהודי מניו יורק, כבר לקח אותי לתפקיד הראשי בהצגת 'הלב הנמהר'".
בגיל 22 התגייס ללהקת פיקוד המרכז, שם שירת עם עודד תאומי ועם עודד קוטלר. כאן דולה גורליצקי ממחשבו קטע טלוויזיוני נדיר. "מי אמר שהטלוויזיה התחילה בארץ בשנות ה-60", הוא אומר ומעביר אותנו ל-1958 . בחג העשור למדינת ישראל, במגרשי התערוכה בתל אביב, הוקם חד־פעמית אולפן טלוויזיה ראשון בציון. חמוש בגיטרה, הוא שר שם את את שיריה של נעמי שמר, "חמסינים במשלט", שיר הסולו שלו בלהקה ו"זמר נודד" ("הדרך ארוכה היא ורבה"). איתו שרה רעייתו דאז, גילה אלמגור, צעירונת בת 19. שנה קודם לכן הם נישאו. נישואיהם ארכו כארבע שנים.
"כבר אז היו לגילה דעות שמאלניות", מעיר גורליצקי, "אבל זה לקח לה שנים להיות לאישיות נדירה, שלא מהססת להשמיע את דעותיה כשאחרים חוששים. אני צריך למחוא לה כפיים על המאבק שלה למען חופש הביטוי. אני מסכים איתה שעל הממשלה לתמוך כלכלית גם בדברים שהם לא בדיוק בקו שלה. לא במקרה היא רותחת מדיבורים על האמנים, שהם כביכול פרזיטים. הרי אין הרבה אמנים שמתנדבים כמוה. התקשרתי אליה ואמרתי לה 'את עשר, מקור לגאווה'. "בהתנצחות שלה עם שרת התרבות רגב זו הייתה גילה במיטבה", מוסיף גורליצקי. "הרי היא לא העליבה ולא פרצה בקריאות גנאי, אלא אמרה שם מה שהיא חייבת להגיד מבחינתה. יותר לא אומר בנושא הזה. הרי מתוקף תפקידי ב'אשכולות' אצטרך לעבוד עם השרה. אומנם דעותיה לא מקובלות עלי, אבל נראה לי שהיא תוכל להשיג הישגים למען האמנים".
בהופעות שלך אתה מגביל את עצמך גיאוגרפית?
"מה פתאום? בחיים לא. אני נגד חרמות של אמנים. לאן שמזמינים אותי, אני בא. אם אני מוכן להופיע בעזה ואפילו באיראן, אז שלא אופיע מעבר לקו הירוק?".

לא שמעו אותך עד כה בנושא. 
"ולא במקרה. אפשר לסדר דברים בשקט. ל'אשכולות' יש הרבה נושאים החשובים לקיומם של האמנים, ששרת תרבות יכולה לעזור בהם. אני מצפה שיהיו בינינו קשרי עבודה. את דעותי בנושאים אחרים אשמור לעצמי".
מהלהקה הצבאית הוא חזר לקאמרי, בהצגת "הלילה ה-12". לאחר הצגות נוספות, ובהן גרסת המקור של "כנרת כנרת", הצגתו של אלתרמן המוצגת כעת בחאן, החליט גורליצקי בן ה-27 , הרבה לפני שחלם ללחום למען זכויות האמנים, לעשות זאת למען עצמו. בעודו משחק בהצגת "גלילאו" א־לה ברכט, בא להנהלת הקאמרי ואמר שברצונו להיות שחקן עצמאי - והלך.
כלומר, גורליצקי כמעט החמיץ את תהילת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", כשהוא נענה לקריאת הבמאי יוסף מילוא לשחק בהצגת "הפשפש" בתיאטרון חיפה. אבל המזל שיחק לו. הכוריאוגרפית של המחזמר, אנה סוקולוב, באה לצפות בהצגה, התרשמה מהתנועה שגורליצקי הפגין בה ואמרה לבמאי שמואל בונים - "קח אותו לשלמה המלך".
תהילת המחזמר לא הייתה דבר מובן מאליו. "אלתרמן היה נוכח בחזרות והיה משוכנע שהולך להיות חורבן", נזכר גורליצקי. "הוא כבר דרש להוריד את ההצגה. הצעתי שלחזרה הכללית יביאו הכי הרבה קהל שאפשר. הבנתי שבלי תגובות הקהל זה לא יכול להצליח. ההצעה התקבלה, אבל איך אמר לי מנכ"ל התיאטרון, שייקה ויינברג - 'דם התיאטרון על ראשך'. בסוף הצחוקים הכריעו. אלתרמן אמר 'ידעתי שיהיה בסדר'". שם נרקם אחד מצמדי האמנים האהובים ביותר בארץ.
"יונה עטרי היא הפרטנרית הגדולה ביותר ששחקן יכול לאחל לעצמו", אומר גורליצקי. "יותר מאלף פעם הופענו ב'שלמה המלך' והמשכנו באין ספור הופעות בידור. די במבטים כדי שנבין זה את זה". 
לא נמאס לך להציג את התפקיד הכפול?
"הייתי משחק אותו גם 3,000 פעם. אבל בגילי הנוכחי כבר לא. עם זאת, אין הופעה שבה לא אבצע שירים מהמחזמר הזה".
 

הזוג הנשוי אלמגור וגורליצקי בחגיגיות העשור למדינת ישראל, 1958. צילום: ללא

בלי פוליטיקה
גורליצקי, כאמור, לא חזר להצגה נוספת בקאמרי, אם כי הוא רואה בו עד היום תיאטרון הבית שלו והוא מצל"ש אותו על הצגותיו. הוא המשיך עם עטרי ב"שוק המציאות", מופע מדושן בפזמוני אלתרמן, הופיע עם יוסי בנאי בהצגת הבידור "חכמים בלילה", והיה אחד השחקנים ששיחקו אצל גודיק ב"גברתי הנאווה" את פרופסור היגינס מול רבקה רז. 
הפור נפל. מפסגת התיאטרון חצה גורליצקי את הקווים לבמות הבידור, דבר שהתעצם בשנות ה-70 בהפקות צבעוניות כמו "זהו בידור" ו"ברנשים וחלומות". לקולנוע הציץ לפני זמן רב - ונסוג. ארבע גיחות מוקדמות היו לו אליו - בסרטים "חבורה שכזאת", "סיירים", "שלושה ימים וילד" ו"טוביה ושבע בנותיו". "אני נהנה מהתהליך היצירתי על הבמה", גורליצקי מסביר. "התפקיד נבנה מההתחלה ועד הסוף. מה גם שלדעתי התיאטרון בארץ כמה צעדים קדימה לפני הקולנוע".
עם הזמן הוא נכנס לפעילות ציבורית. "ראיתי בדאגה לאמנים, עם הקמת אמ"י, שליחות", מצהיר גורליצקי. "אבל כבר אז, בהיותי יו"ר אמ"י הראשון, הבנתי שזה לא מספיק וצריך גוף שידאג לזכויות האמנים המבצעים. כך יסדנו את 'אשכולות'. שנים רבות האמנים המבצעים קופחו. עד 1986 הם לא קיבלו תמלוגים, לעומת האמנים היוצרים שיש להם את אקו"ם".
אין עוד משרד כמו זה של גורליצקי ב"אשכולות". תמצאו בו תצוגה מרשימה של ספרי פילוסופיה לצד שלל צילומים, שבהם בולטים נכדיו, ואחד של אריק איינשטיין, מי שליווה אותו בהקלטת "חמסינים במשלט". כן, כן, השחקן קליל התנועה, שעד שנות ה־ 70 המתקדמות לחייו גלש בים, הוא גם פילוסוף, שהוציא את הספרים "הסוד הכמוס", עם מפגש דמיוני בין הרמב"ם לבין אבן רושד.
לא חשבת לקפוץ לפוליטיקה?
"ממש לא. אני מעדיף את העשייה שלי". 
לאחר גילה אלמגור, היה גורליצקי נשוי לדוריס ראו, ציירת מלונדון שהכיר בביקורה בארץ. ילדיו ממנה הם יורם ואלכסנדר, צייר החי בניו יורק. אחרי דוריס נשא גורליצקי לאישה את רותי לרמן, שהייתה רקדנית ב"בת שבע" והיא אמם של אדם ושל דפנה, העוסקת בתנועה טיפולית. גורליצקי חי עם ענת גלובוס, דוברת חדשות ערוץ 2, הצעירה ממנו ב-28 שנה.
מניין אתה שואב את המרץ בגילך?
"בכל גיל אדם צריך אתגרים כדי להתגבר עליהם. בגילי, 80 , מי שאין לו שום אתגר, הולך ונובל. הרי הבטלה גורמת לאדם להידרדר. ב'אשכולות' יש לי המון עבודה. פגישות. גביית כספים וחלוקת כספים. ישיבות. מו"מ. איך אני יכול להיות בלי אנרגיות? אלה שקמים בבוקר עם הרגשה של כיף לא לעבוד, נגמרים מהר. ועוד משהו: אדם צריך שתהיה לו אהבה בחיים. לא רק לבן או בת זוג. הים. הציפורים. המוזיקה. החיים היפים".