שום דבר בעולם לא משתווה לרגע שבו קהל שלם צוחק מבדיחה שלך.
זה מה שאני אומרת לעצמי בחודשים האחרונים, בכל פעם שאני לוקחת לידיים מיקרופון – בין אם כזה של מועדון סטנד־אפ אמיתי עם קהל שבא לראות בדיוק את זה, או מאולתר בבר תל אביבי שיושביו לא באמת מבינים מה אני רוצה מחייהם. להצחיק זו התחושה הנפלאה בעולם. אלא שבאותה המידה, לעלות על במה ולנסות להצחיק חבורה של אנשים שאת רובם את לא מכירה ורק חלקם נגררו לשם כי הכרחת אותם זה הדבר המשוגע ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו. במיוחד כשזה לא עובד, וזה לא תמיד עובד. אבל כשזה כן, כשאת מצליחה לספר בדיחה כמו שצריך, וים של פיות מחויכים נפערים לפנייך, את מרגישה לשבריר שנייה שאולי בכל זאת יש לך כישרון מסוים.
אם אתם קוראים את השורות האלה וחושבים על עצמכם, או נזכרים באיזה חבר שלכם שהחליט פתאום באמצע החיים לעלות לבמה באיזה ערב במה פתוחה ולנסות את מזלו כגורי אלפי הבא של ישראל – יש סיבה לכך. בחודשים האחרונים יותר ויותר אנשים מחליטים לצלול לתוך ההרפתקה המשונה הזו שנקראת סטנד־אפ. הפיד בפייסבוק מלא בתמונות פרופיל של אנשים מחזיקים מיקרופון על רקע קיר לבנים אדום או בסרטונים באיכות מפוקפקת שהם מעלים מהופעות. וזה לא קורה סתם – יותר ויותר מועדונים מחליטים לפתוח את שעריהם בפני סטנדאפיסטים חובבים, ואלה שמחים על כל הזדמנות להופיע, בתשלום או לא. אם פעם חשבנו שמספר הסטנדאפיסטים בישראל מסתכם על הציר שבין אדיר מילר לעדי אשכנזי, בשנים האחרונות מתפתחת כאן סצנה אנדרדוגית, מלאה בעשרות חובבים שמנסים את מזלם. רבים מהם התחילו את דרכם ברשת, צברו לייקים ועוקבים והחליטו לנתב את הכישרון לעבר הבמה. במילים אחרות, כולם היום רוצים לעשות סטנד־אפ, אבל מדוע?
“היום יש גישה לסטנד־אפ, מה שלא היה כאן לפני עשר שנים”, אומר הסטנדאפיסט ארז בירנבוים, שהקים לפני כשנה את מועדון הסטנד־אפ “סטנד־אפ פקטורי” בדרום תל אביב ופותח את שעריו בפני סטנדאפיסטים ותיקים וחובבים כאחד. “כשאני רק התחלתי להופיע, היינו אולי 30־20 איש בסצנת החובבים, היה ערב במה פתוחה אחד בקאמל קומדי קלאב, וזהו. אנשים נחשפו לסטנד־אפ רק כשהם הלכו לצפות בו והיו כמה סטנדאפיסטים מפורסמים. מי שראה את זה מהצד הרגיש שאין לו מושג איך מגיעים לשם בכלל. הסטנד־אפ היה משהו בשוליים, והיום הוא נמצא בכל מקום. רואים אותו בטלוויזיה, בתוכניות כמו ‘צחוק מעבודה’ וכמובן בפייסבוק וביוטיוב, וזה שינה את כל התמונה. אנשים רואים את זה ואומרים לעצמם: ‘אולי זה משהו שגם אני יכול לעשות?’ ויש להם איפה לעשות את זה – יש אומנם רק שלושה מועדוני סטנד־אפ בתל אביב, אבל היום עשרות ברים ומועדונים מזהים את הפוטנציאל הכלכלי של סטנד־אפ ומספקים במה למי שרוצה לעלות להופיע. אני רואה אמהות לילדים, גברים מבוגרים וילדים בני 15. כולם רוצים לעשות סטנד־אפ”.
אחד מערבי הבמה הפתוחה המצליחים ביותר, שנערך ב”סטנד־אפ פקטורי”, הוא “תעשה לי לייב”, ערב שיזם עידן ניידיץ, פלנר במשרד פרסום ומצחיקן רשת מוכר עם אלפי עוקבים. ב”תעשה לי לייב” מוזמנים יוצרי רשת מכל הסוגים להציג את החומרים שלהם במשך חמש דקות על הבמה. רבים מהם בוחרים לעשות סטנד־אפ. בשבוע שעבר נערך הערב העשירי במספר (הערב הבא ייערך ב־2 בספטמבר). “לפני שנתיים ראיתי שיש הרבה כותבים מוכשרים ברשת וידעתי שיש ביניהם כמה כאלה שירצו לנסות לקחת את הסטטוסים שלהם, שקיבלו מאות ואלפי לייקים, ולספר אותם על במה אמיתית”, מספר ניידיץ. כך נולד “קורעים רשתות”, מופע סטנד־אפ בכיכובם של ניידיץ, אסף אפלבוים, אלדד שטרית, דודי רוזנטל, אמיר מויאל ודן שגב – כולם מצחיקני רשת פופולריים וסטנדאפיסטים מוכשרים. הם הופיעו בכל הארץ וגרפו הצלחה לא מבוטלת, וההצלחה שלהם הובילה לנהירה המונית של כותבים אחרים אל הבמות. “אז אמרתי ‘טוב, בואו נעשה ערב שלם שיורכב מאנשים שעולים לבמה למשך חמש דקות’”, מספר ניידיץ. “וככה נולד ‘תעשה לי לייב’”.
דודי רוזנטל בהחלט מתייחס לנושא הסטנד־אפ במלוא הרצינות. "אני משתדל להופיע בכל במה שמוכנה לארח אותי", הוא אומר. "אני כותב ומנסה חומרים חדשים בבמות פתוחות, מלטש, משפר ומשתפר, אבל גם היום, כמעט שלוש שנים אחרי הפעם הראשונה, ההתרגשות והלחץ לפני העלייה לבמה חזקים כמו בהתחלה, וטוב שכך. זה גורם לי להתפוצץ על הבמה וזה סימן שזה עדיין בוער בי".
“אם את מסתכלת על ההיסטוריה של הסטנד־אפ, במשך הרבה מאוד שנים היה רק את הקאמל, ואחר כך התווסף גם בית ציוני אמריקה, שעובר טרנספורמציה למועדון סטנד־אפ בסופי שבוע”, אומר אלדד שטרית, מנהל מדיה חברתית, עיתונאי ואחד הסטנדאפיסטים החרוצים שתפגשו. “עד הפתיחה של ‘סטנד־אפ פקטורי’ לא היה עוד מועדון רציני. שנית, ‘קורעים רשתות’ היא הקבוצה הראשונה שקמה מהרשת והביאה קהל. אחר כך אנשים זיהו פוטנציאל כלכלי והקימו ערבי סטנד־אפ שמתבססים על היכולת להביא קהל מהרשת, וזה עצוב בעיני. נוצר גל עצום של אנשים שעשו סטנד־אפ וכל מי שחשב שהוא מצחיק אמר ‘אני גם אנסה’. זה פתח את הדלת גם לסטנד־אפ ההיפסטרי. הסטנד־אפ היה מזוהה עם הערסים במשך תקופה ארוכה, אבל ברגע שאנשים יצאו מהרשת, זה פרץ את הגבולות של הסטריאוטיפים ואנשים נוספים החליטו לנסות את מזלם”.
על רקע נסיקת הסטנד־אפ המחתרתי בישראל, בולטות במיוחד הנשים בתחום. הקלישאה אומרת שאין כמעט נשים מצחיקות בישראל, ואם בוחנים את מפת הסטנדאפיסטים המפורסמים, אלה שממלאים אולמות ושוברים שיאי רייטינג, מספר הנשים ברשימה הזו בהחלט מצומצם מאוד. אבל בסצנת הבמות הפתוחות, לעומת זאת, אפשר למצוא כבר עשרות נשים. כותבת שורות אלה חתומה על ערב הסטנדאפיסטיות “נשי ותהני” (הערב הבא ב־9 בספטמבר) שמושך עשרות מופיעות מתעניינות. מור חן, בין הוותיקות בסצנה, היא סטנדאפיסטית זה חמש שנים וליצנית לילדים. “כשאני התחלתי ללכת לבמות פתוחות, לפני חמש שנים, לא היו בנות כמעט בכלל”, מספרת חן. “זו הייתי אני ועוד מישהי, ושתינו היינו גרועות. אין מה להשוות בכלל למה שקורה היום – פתאום יש עשרות נשים שרוצות ועושות סטנד־אפ”.
“סטנדאפיסט הוא אדם שעיסוקו העיקרי הוא סטנד־אפ”, מבהיר בירנבוים, שבמועדון שלו אפשר למצוא גם קורס הכשרה לסטנדאפיסטים מתחילים. “מדובר בעבודה ובתהליך של שנים על גבי שנים. יש גם סטנדאפיסטים שעוסקים בדברים אחרים, כי הם צריכים להתפרנס ואין ברירה, אבל מי שעולה על במה פתוחה פעם בחודש, מול החברים שלו, לא יכול להגדיר את עצמו כסטנדאפיסט”.
התרעות פיקוד העורף