בגופו המוארך, בעיניו הדרוכות, בשיערו האפור ובשפתו הרהוטה עד להכאיב, הוא נראה ונשמע כמו גורו. ואכן, עבור לא מעט שחקנים ישראלים, אמיר אוריין - שחקן, במאי, יוצר ואיש תיאטרון - הוא מורה הדרך שטלטל את חייהם והפך אותם על פיהם.
בגילו, 71, רבים מעמיתיו כבר נעלמו בין הצללים, אלא שהוא, דווקא כעת, עסוק מתמיד בתיאטרון ובטלוויזיה. אחרי עשרות שנים ברחוב הרב קוק 8, אוריין גולה לו ביוסף הנשיא, על סף שינקין, מאחר שהבית שהתגורר בו נהרס לטובת הליך פינוי-בי-נוי, אבל מפעל חייו, תיאטרון החדר, פועל כמקודם בחלל מקסים ששכר מהשחקן דן תורג׳מן. אותו מסדרון, אותו מטבחון, אותם כיסאות עץ, אותו חדר שבו נערכות ההצגות, אותה אווירה של תרבות, חקר והתנסות וסטירה מצלצלת.
זו שנה מרגשת במיוחד עבור אוריין, שחוגג 30 שנה לתיאטרון שלו. בחודשים הקרובים ייחשף עותק מחודש לסרטו החשוב של יהודה ג'אד נאמן ״השמלה״ שבו שיחק, וממש בקרוב, ייתכן שכבר בספטמבר, יוקרן סרטו התיעודי של גיא דוידי, הבמאי של ״חמש מצלמות שבורות״, שכולו אמיר אוריין, והוא עוסק בו כאדם וביצירתו, שבע שנים מאז החלה העבודה עליו.
אז מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים? וכשאנחנו מדברים על כוכבים, אנחנו לא מדברים על הכוכבים שבשמיים אלא על כוכבי תיאטרון ענקיים כמו בומבה צור, יעקב בודו וגילה אלמגור, שאוריין חלק איתם במות בשנות ה־20 לחייו, עד שמאס בכל הזוהר הכוזב הזה ובחר בדרך עצמאית. במקום להיות אחד מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי הממוסד, הפך למבקרו החריף ביותר. הוא סנט בו בביקורות קשות ובוטות בעיתונות ואחר כך העלה מחזות תובעניים ושערורייתיים, כולל זה שבו הוא מגלם את דמותו הנרגנת והמפחידה של אדולף היטלר בן ה־96. השיחה שאנו מנהלים, במשך קרוב לארבע שעות, רלוונטית, חדה, נוקבת, ביקורתית מאוד, נעה כאן ועכשיו, פוליטית וחברתית, אירונית וסרקסטית, כמוהו.
המסך תכף עולה. אנא כבו טלפונים, התמקמו במושבכם והקשיבו לטקסט. הקשיבו לו היטב. אמיר אוריין, בשמונה מערכות, שני מעברונים ואפילוג.
מערכה 1: לסתום את הפה
״את ההתפוצצות של גרבוז, וקסמן וקוטלר אפשר להגדיר כשחרור קיטור על דיכוי ורדיפה. במשך שנים רדפו את אנשי השמאל, השפילו אותם, צבעו ססמאות בחדרי המדרגות שלהם וההמונים צעקו להם מוות. הבחירות האחרונות היו הקש ששבר את הגב שלהם. והניצוץ לפיצוץ היה דבריה של שרת התרבות, שיש לה כישרון לעצבן. אם היינו דמוקרטיה, היינו צריכים לסבסד את כל היצירות הביקורתיות. מכאן שאם השרה אומרת שהיא לא רוצה לסבסד אותן, היא מגדירה את מדינת ישראל כמדינה לא־דמוקרטית, שתייצר מוצרי תרבות המאדירים את שמם של השלטון, עם ישראל והציונות, ולחילופין, תייצר בידור מטומטם שיקבל את כל התמיכה שהוא צריך. לא תייצר, לא תקבל.
"אם אנחנו, היוצרים, היינו ישרים בעיני עצמנו, היינו צריכים ברגע זה לקום ולעזוב את הבימה, את הקאמרי, את הפילהרמונית, ולעשות תיאטרוני חדר וקונצרטי חדר. לצערי, זהו מצב אוטופי, וכל שנותר הוא להמשיך לעשות יצירות שברובן הן זבל תעשייתי, או לסתום את הפה. מאבק האמנים הוא לפיכך בלוף אחד גדול. כי התיאטראות המסחריים מנציחים את הסדר הקיים ואת שלטון נתניהו".
השרה מירי רגב. צילום: אוהד צוויגנברג, פלאש 90
מערכה 2: תודה שטמטמת אותי
"טקס פרסי התיאטרון, למשל, הוא עסק מסחרי הנועד לקדם מוצרים. מאוד נחמד שאנשים מקבלים פרסים, אבל הם צריכים לזכור שהם מקבלים פרסים רק כי מישהו רוצה להעניק להם פרסים, כי צריך לעשות טקס עם פרסים שישמשו כאמצעי שיווקי. זו מהותו של התיאטרון המסחרי, שהוא כמעט כל מה שקיים בתרבות התיאטרון בישראל. האם זה טוב או רע? זה קיים.
"טענתי פעם, שמבין כל המסחריים, בית ליסין הכי מסחרי בעיני, ואז ביקשו את תגובתה של ציפי פינס, שהשתלחה בי בעיתון ואמרה שהיא עושה אמנות, שזה הדבר הכי מגוחך בעולם. מדוע? משום שלבית ליסין, כמו להבימה או לקאמרי, השיקול היחיד להעלאת הצגה הוא כלכלי - לא הערך הסגולי של האירוע אלא העובדה שהוא עושה כסף. זו יכולה להיות גם הצגה על השואה, אם היא עושה כסף.
"ברגע שתיאטרון מושך כספים רבים ונתמך על ידי מוקדי כוח, קרי השלטון והקהל המרכזי, הוא חדל להיות אמנות, הוא הופך לבידור. אני לא מתכוון רק להצחקות, גם הצגה על השואה יכולה להיות בידור. כי מהו בידור? תופעה שנועדה לשמר את הסדר הקיים ולאשר מערכת של אמונות ודעות קדומות הפונות אל מצביעי ביבי, הרצוג ולפיד. אני לא מזלזל בתפקיד הפוליטי של התיאטרון הבידורי הממוסד, הוא ממלא צורך אנושי בסיסי: לתת לך גוד טיים ולהשכיח ממך את המציאות. ענת וקסמן אמרה פעם בהתלהבות: ‘בא אלי צופה ואמר לי תודה, כי גרמתי לו לשכוח לשעתיים את החיים שלו'. במילים אחרות, האיש אמר: ‘תודה שטמטמת אותי'".
מערכה 3: עוכר שלווה
"תפקידו של התיאטרון האמנותי הוא להיות עוכר שלווה, לטפל במציאות מנקודת מבט אלטרנטיבית. שייקספיר הגדיר זאת יפה מאוד ב'המלט', כשכתב ‘להראות לחברה את פניה'. רק האינטליגנציה, שם למעלה בתאים, הבינה שהתכוון לקרוע את מסיכת הקונצנזוס, כי אם היה כותב במפורש ‘משהו רקוב בממלכת אנגליה', היו עורפים את ראשו ושורפים את התיאטרון. לכן הוא כתב ‘משהו רקוב בממלכת דנמרק'. זה המסר שמלמדים עד היום תלמידי אמנות: לעדן את היצירה ולהרחיק עדות. זה אמצעי בטיחותי לשמור על חייו של היוצר, והראיה לכך, שרת התרבות שלנו אומרת בפירוש: ‘לא תמצא חן בעיני, תעוף'. היא לא המציאה שום דבר, הצנזורה הייתה קיימת תמיד".
מעברון: מתן וילנאי נרעש
"לפני כמה שנים ישבתי באיזו ועדה במדור לתיאטרון במשרד התרבות, שמטרתה הייתה לקבץ את כל האאוטסיידרים כדי לנטרל אותם. יום אחד הגיע לביקור השר מתן וילנאי. הציגו בפניו את חברי הוועדה. זה מתיאטרון גשר, זה מקול ישראל וזה אמיר אוריין מתיאטרון החדר והוא מסרב לקבל תמיכה מהממשלה. למתן וילנאי לוקח זמן לקלוט, והוא גם מדבר לאט־לאט. הוא הסתכל עלי ולאחר מחשבה ארוכה אמר: ‘אין חיה כזאת'".
מערכה 4: צונאמי ברחוב הכובשים
"נולדתי ב־1944 ברחוב מזרחי ב', כיום שטרן, בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. מתחת לדירה שלנו הייתה מסגרייה. ההורים היו מספרים שבכל פעם שהמכונות התחילו לעבוד, התינוק, כלומר אני, היה מזדעזע בלול. האם זה השפיע על דרכי ההיסטורית? אולי. הורי היו אנשים שקטים וצנועים. אבא חלבן, אמא עקרת בית, ויש לי שתי אחיות קטנות שמפוזרות ברחבי ארץ ישראל.
"בגיל 4 הגעתי לרב קוק. ב־1950 עמדתי על המרפסת מול הים, והים פרץ את גבול הטיילת ושטף את כל הרחובות, עד רחוב הכובשים. זה היה ממש צונאמי בחורף קשה מאוד שבו ירד גם שלג. זה היה מהמם. לא פחדתי, הייתי המום מהעוצמה של הגלים. הם כיסו את כל החצרות, חדרו לקומות הראשונות והמשיכו בדרכם לכיוון אלנבי. שנים אחר כך עדיין גרתי ליד הים, מול רחוב הירקון, עם אשתי הראשונה. בליל הפיגוע במלון 'סבוי' התפלחנו כי הרחובות היו סגורים ועברנו דרך החצרות להגיע לבית הורי, שם היה הטלפון היחיד בסביבה. באמצע הלילה הגיע כתב של גלי צה"ל. ‘אמרו לי שיש לכם טלפון, אני רוצה למסור דיווח'.
"אבי נפטר חצי שנה לפני רצח רבין. התחלתי להתאבל עליו רק ביום שרבין נרצח. באותו יום עברתי בכיכר מלכי ישראל וצפיתי בהצגה בבית צבי, זה היה זמן קצר לפני שסיימתי את עבודתי כמבקר התיאטרון של עיתון ‘העיר'. אחרי ההצגה הלכתי מאחורי הקלעים לברך את השחקנים, ואז אני רואה שחקן רץ וצועק: ‘רבין נפצע! טוב מאוד, מגיע לו'. מילטתי את נפשי הביתה, פתחתי את אלבום התמונות והתחלתי לבכות".
מערכה 5: "הדור הבא של התיאטרון"
"למדתי בבית חינוך יוסף הגלילי מול גן מאיר. התפקיד הראשון שלי היה הצייד ב'כיפה אדומה' בתיאטרון קטן. ההצגה הראשונה הייתה באולם 'הוד' בנהריה מול 700 ילדים עולים חדשים. ברגע שהרגתי את הזאב הרע, הילדים פרצו אל הבמה, נשאו אותי על כפיים, שאגו, הרסו את התפאורה והיו מאוד מאושרים שכיפה אדומה ניצלה. ברור שזה גרם לי רצון לעשות עוד.
"עברתי לעירוני ה'. שיחקתי ב'נשות וינדזור העליזות' של שייקספיר, שביים דן קידר, לימים צייר סוריאליזם. בחוג הבימה לנוער בחרו בי להשתתף בתוכנית האמנותית לפתיחת האולם הקטן. קראתי שם את ‘מחולות הציפורים בערב הסתיו עם שקיעת החמה' מתוך הספר ‘התיבה המזמרת' מאת נתן אלתרמן. חצי שנה לפני כן ראיתי את רחל מרכוס מגישה את השיר הזה של בעלה באירוע תרבותי. אמרתי לעצמי שאני יכול לקרוא את זה יותר טוב, חוצפן קטן בן 16. ואכן, קראתי את זה אחרת. לאחר שסיימתי, היו מחיאות כפיים סוערות ומנחה הערב אמר את שמי והכריז שאני הדור הבא של התיאטרון הישראלי.
"אחרי הצבא הציעו לי לשחק תפקיד ראשי במחזה ‘חברים מספרים על ג'ימי' של בן ציון תומר. ואני קורא ואומר לעצמי שהמחזה רע. הייתי בן 21, באתי למנהל שנראה כמו עסקן מפא"י ואמרתי לו: ‘המחזה לא טוב'. הוא הסתכל עלי: ‘אמיר, השתגעת? נותנים לך צ'אנס לשחק בתיאטרון הלאומי'. אמרתי: ‘לא יודע, מצטער, מצטער', ויצאתי. נתנו את התפקיד לליאור ייני, ההצגה רצה ארבע פעמים וירדה".
מעברון: אליעזר יונג נרגש
"אליעזר יונג שיחק כל ימיו תפקידים קטנים, הוציאו אותו לפנסיה והוא התחנן שיעשו מחזה בהבימה שבו יהיה לו תפקיד ראשי. פתאום הוא שיחק בתפקיד חייו. באתי לראות את ההצגה הראשונה, לא זוכר את השם, זה היה סיפור על מורה בפנסיה. ישבתי והדמעות זלגו. היה מקסים וכל כך מרגש. כתבתי ביקורת מאוד אוהדת ושמתי כותרת, יכולתי להרשות לעצמי, ‘יונג, אני אוהב אותך'. סיפרו לי שהלך לקיוסק, ראה את הכותרת ונפל מתעלף. לקחו אותו למיון".
מערכה 6: "לך הביתה אם חייך יקרים לך"
"לכתיבה הגעתי במקרה בתחילת שנות ה־80. הלכתי לראות הצגה של נולה צ'לטון ולא אהבתי. כתבתי כמה מילים ושלחתי למערכת העיתון הקרובה למקום מגורי, ‘העיר' בגאולה, למאיר שניצר שהיה אז העורך. שנים לפני כן היה סוחב מכונת הקרנה מהסינמטק ועורך הקרנות סרטים לחברים. היינו מדברים, אוכלים, שותים, רואים סרטים, היה מאוד נחמד. הוא התקשר אלי ואמר: ‘בוא תכתוב ביקורות'. אמרתי: ‘מה פתאום, זה חד־פעמי'. ‘תנסה', אמר.
"בהתחלה לא האמינו שאני הכותב. ‘אמיר אוריין הוא איש נחמד, לא יכול להיות שהוא כותב על הצגות בכזאת בוטות'. הייתה אפילו השערה שאת הביקורות כתב יצחק לאור בשם בדוי. המטרה שלי הייתה לעודד יצירה צעירה, בוטה, רעננה, מחדשת. כשכתבתי על התיאטראות הגדולים ‘אתם עושים מסחרה', הם הטילו וטו על האפשרות שאדבר ברדיו על תיאטרון ועשו כנס בקאמרי. הגעתי לשם. תפס אותי חבר ואמר לי: ‘לך מהר הביתה אם חייך יקרים לך'. הייתי מוחרם, אבל היה לי מזל ש'העיר' שילם על הכרטיסים. אחרי 15 שנה כבר לא היה על מה לכתוב. ההצגות הפכו סדרתיות. כתבת על אחת, כתבת על כולן. מהרגע שתיאטרון הפך להיות מסחרי באופן מוצהר, הוא בגד במקורותיו ההיסטוריים והפך למוצר צריכה. היום התיאטרון לא חשוב מבחינה חברתית ואין לו קהל חוץ ממנויים".
מערכה 7: גרון עמוק לוחש לי
"תיאטרון החדר נפתח ב־1985, כמו הרבה דברים בחיים שלי שלא תכננתי מראש. לימדתי משחק בחדר על הגג, השחקנים אמרו ‘בוא נעשה הצגה. כמו בהבימה'. אמרתי: ‘יש לנו חדר'. מה ניתן לעשות בחדר? טקס. איזה טקס? פולחן. איזה פולחן? הפולחן היהודי. כך נולדה ‘ארוחת הערב', שהתבססה על הלכות שולחן ערוך, על חוזרים בתשובה בכוח. אחד הדברים שעשינו על הבמה היה לאכול עוף שנשחט לפי כללי הדת היהודית. הכשרנו אותו, בישלנו ואכלנו. רצחנו 50 תרנגולות. ורוב השחקנים היו צמחונים. רצינו לסנוט, לתקוף, לסטור ולעצבן. דן בן אמוץ ז"ל בא, ראה, התלהב, כתב כפולת עמודים בעיתון ‘חדשות', הצלם צילם רבע ציצי של שחקנית שהחליפה בגד, ומאותו הרגע היה לנו קהל עד סוף השנה.
"יום אחד אני מקבל טלפון ושומע גרון עמוק, סקסי, לוחש לי: ‘מדברת סוניה מהמועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות. אנחנו מתכוונים לשלוח נציג להצגה שלך'. נכנסתי ללחץ. אמרתי לה: ‘לא צריך, אנחנו רק 14 מקומות ישיבה בחדר'. הקול נעשה עמוק יותר, סקסי יותר, מתרה יותר: ‘אמיר, אם לא תיתן לו להיכנס, הוא יחזור עם שוטר'.
"הגיע איש נחמד וישב כל ההצגה בשורה האחרונה. חייך, אמר תודה והלך. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון. הקול הסקסי אמר: ‘אמיר, החלטנו לסגור את ההצגה בגלל פגיעה ברגשות הציבור'. כשאני שומע ‘רגשות הציבור', אני מתפוצץ בשקט. אמרתי לה ‘טוב', סגרתי והלכנו לעו"ד אמנון זכרוני. הוא שלח לנו מתמחה ואז אמר: ‘לא למכור כרטיסים, לא לפרסם מודעות בתשלום ולהגדיר את ההצגה כהרצאה עם הדגמה, כי זו המסגרת היחידה שהצנזורה לא יכולה לבטל'. קבענו שכל מי שמגיע רוכש את ספר ההצגה ומקבל חשבונית. מאז ועד היום שמרנו על הנוהל: מקבלים את הקהל, מדברים איתו, הוא רואה את ההצגה ובסופה מתנהלת שיחה. למתמחה, אגב, קראו דב חנין".
מערכה 8: תל אביב, עזה
"ב־2008 החל גיא דוידי, שלמד בקבוצת המנחים של 'החדר', קבוצה שכתבה וביימה פרויקטים וקיבלה הסמכה לבימוי על פי ‘שיטת אוריין - המעגל הפתוח', לעשות סרט על תיאטרון החדר. אני מציג שם את תפיסת העולם האלטרנטיבית שלי בפני התלמידים. ברוב המקרים קשה לשמוע את דעתי, כי אני לא מקבל את המלחמות הנוראיות המיותרות האלה והם שטופים, כמו כולנו, בתעמולה הישראלית. על רקע זה נוצרו קונפליקטים עד לרגע שבו הייתה אפשרות שבית הספר יתפרק. יש קטע בסרט שבו אנו מציגים את ‘נו אקזיט'. אני מגלם שם את המחזאי ז'אן פול סארטר, יורד למטה, פותח את האינטרנט ורואה שהתחילה הפלישה הקרקעית לעזה. וזה מה שאני אומר לדמות בהצגה. הקהל שומע את השיחה ומגיב בהלם".
אפילוג: חלומות
"החלום שלי הוא לשבת בבית ליד השולחן ולכתוב. ואני לא מצליח. תמיד יש מסיחי דעת. אולי יש לי הפרעת קשב. אין לי חלומות גדולים. אף פעם לא היו לי באמת".