בין הפלמ"חניקים עטורי התהילה שזכו למחיאות כפיים מהקהל שגדש באחרונה את היכל התרבות בתל אביב בכנס שנערך במלאת 75 שנה להקמת הפלמ"ח הייתה גם דמות אחת, בלתי פייטרית בעליל. זוהי נעמי פולני, כוכבת הצ'יזבטרון, הלהקה שב־48' הרימה ללוחמים את המורל ונותרה מושא הערצתם של אחרוניהם.
בדיוק 40 שנה לאחר שראיינתי אותה בביתה דאז, בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם נראתה נכדתו של הרופא ד"ר חיים חיסין, ממייסדי העיר, כחלק בלתי נפרד מהנוף, עשיתי שוב את דרכי אליה, הפעם לכנרת. כשעברנו את השער הצהוב של המושבה, נפנפה לשלום ממרפסת ביתה שעל הגבעה ודמתה לקפטן של ספינה בלב ים.
שורות יוצאי הצ'יזבטרון הולכות ומידלדלות. לא מכבר הלך לעולמו גדעון זינגר. "הוא היה ארוך, לוקש כזה, עולה חדש מצ'כוסלובקיה", פולני דולה את דמותו ממרחבי הזמן, "לשיר עם גדעון דואט היה תענוג. וההומור שלו - תאווה לאוזניים".
מהצ'יזבטרון עברה לקאמרי. המבקר חיים גמזו קטל את משחקה שם. אל תהילתה הגיעה שלא ביוזמתה. היא עברה לבימוי להקות צבאיות. ב־60' פנו אליה אחדים מחניכיה בלהקת הנח"ל, ובהם יהורם גאון, בהצעה שתמשיך איתם באזרחות. החזרות לתוכנית הראשונה של הלהקה, שאת שמה, "התרנגולים", המציא דן בן אמוץ, חברו של התמלילן העיקרי שלה, חיים חפר, נמשכו כשנה, והחומר נשאב בעיקרו מתוכניות של להקות שהיא הדריכה בהן קודם לכן.
לעתים היא תוהה כיצד זה קרה לה. "אני באה מבית חילוני כבד ואף פעם לא צמתי בכיפור", היא מספרת. יותם לא נשוי, ומאיה יש לה שמונה נכדים. "מכיוון שהם כבר לא יכולים להיכנס לאוטו, הם לא באים אלי כמו פעם", היא מספרת, "אז אני לוקחת מונית ונוסעת אליהם, למקום שבו הם חיים בגליל".
"הלהקה נכשלה סתם כך", סבורה פולני, התולה את הקולר במפיקים שלא רצו לעסוק ב"הולכה", כפי שהיא מכנה את הפצת המופע. מלחמת ששת הימים שיבשה לה את כל התוכניות ו"מאז אני ציידת פרנסות".
"את זה הפסקתי. כבר לא התאמתי להן עם הסגנון שסיגלו לעצמן (מדגימה תנועות של רוק'נרול - יב"א). הם רצו להיות כמו הוליווד, לא לעבוד על כל תנועה כפי שעבדתי עם התרנגולים. הכל נהיה קשקוש־בלבוש".
"כשהציעו לי לביים, הסכמתי מיד בלי לחשב כמה שנים טובות עברו מאז הבימוי האחרון שלי", אמרה לי כשבאתי לראיין אותה ב־75', "בלי דרמות, דחילק. אני לא הולכת ולא חוזרת. כשיש ילדים קטנים, אי אפשר לעבוד כמקודם. אני מביימת את המופע הזה כי אני אוהבת את השירים וצריכה כסף. כשביימתי את התרנגולים בעיית הפרנסה עמדה לי פחות על הצוואר".
המילה "כסף" חוזרת לא אחת בראיונות עמה. המצוקה לא זרה לבמאית הדגולה. כדי לסייע לה, נערכו בעבר אירועי מחווה שהכנסותיהם הועברו לה. "ויש שלושה אנשים שעוזרים לי מדי חודש בחודשו בהוראת קבע", היא מספרת. עד כמה שזה יישמע מפתיע, היא עוזרת לאחרים, לרוב באמצעות גיוס מיטיביה.
"למה רק אמנים? יש עוד מקצועות שבהם לא יודעים לחסוך לפנסיה. דווקא פתחתי איזו תוכנית חיסכון, בידיעה שאני צריכה את זה בשביל הילדים - וזה לא עזר. למעשה, אף פעם לא הפסקתי לגמרי לעבוד. ביימתי מופעי חגים, בעיקר ביישובי עמק הירדן".
"מבחינת העבודה, כן".
לפולני היו שתי גיחות מפתיעות נוספות מביתה בכנרת. ב־2006 נענתה להצעת הבמאי עודד דוידוף לשחק כנזירה בסרטו "מישהו לרוץ איתו". כעבור שלוש שנים קרא לה הבמאי חנן שניר לשחק בהצגת "איולף הקטן", מאת איבסן, שביים בהבימה.
"כי אני לא מספיק יפה. הם לא יודעים שכאשר אני מרכיבה משקפיים, אני יותר יפה".
"כאן יש לי פחות ציפיות. לתיאטראות יש שחקנים משלהם. וכידוע, הם לא עשירים. אם יקראו לי שוב, אבוא. כדאי להזמין אותי, כי אני שחקנית טובה".
המקום האהוב עליה בביתה, שאליו עברה מתל אביב ב־77', הוא המרפסת עטורת הקשתות שלה. מכאן היא משקיפה אל הנוף של הרי הגלעד ושל הכנרת. פולני צופה אל מעבר לגבול ומהרהרת בקול: "כשהסתיימה מלחמת השחרור, האמנו שלא יהיו מלחמות יותר - והיו. יהיה שלום רק אם שני הצדדים יאמינו שהוא אפשרי. כפי שלא מציאותי שנהיה לבדנו בארץ הזאת, כן לא מציאותי שהם יקבלו הכל".
"אני לא צריכה שום פרס, אלא פנסיה לכל החיים".
"אם ייתנו לי את הפרס, אקח בגלל הכסף. לאריק היה מספיק כסף".
התרעות פיקוד העורף