הצליח לו, למנשה קדישמן. לא רק שבמשך ימי חייו זכה להכרה ולתהילת עולם, גם ילדיו אהבו אותו והם נוצרים את עבודתו. כל כך אוהבים אותו, עד שארבעה חודשים בלבד לאחר מותו הם כבר העמידו תערוכה עם מיטב יצירותיו, גם כאלו הנחשפות לראשונה. הבת מאיה, הרוח החיה מאחורי התערוכה, אומרת שהמוות יכול לנצח, לעשות שמות, אבל את אביה הוא לא לקח. אבא עדיין פה. איתה, איתנו. כשבצהרי שבת קיצית נכנס לגלריה בנמל תל אביב, שם מוצגת התערוכה, אדם שהיה מוכן להיפרד מ־20 אלף שקל כדי לזכות בליטוגרפיה, מבינים שקדישמן הולך להיות איתנו עוד הרבה זמן.
"קרובים מאוד. תמיד. היינו בעיקר חברים מאוד טובים. הייתי נוסעת איתו בעולם לתערוכות או סתם לביקורים בחודשים הארוכים שהוא היה שוהה בניו יורק. תמיד נשארתי קרובה אליו. כשנולדו ילדי עברתי לגור קרוב אליו כדי שהם יגדלו עם הנוכחות שלו כסבא. אהבתי מאוד את המשפחה המורחבת, שלושה דורות שחיים בצמידות. גם איתם המשכתי ללוות אותו בעולם. הוא היה האמא הפולנייה שלי. היינו מדברים בטלפון כל היום, הוא היה עושה בייביסיטר לילדים שלי בסטודיו".
"אחריות, עול, זכות, מחסום. אולי בסדר אחר: זכות, אחריות, מחסום. ובמקום עול הייתי אומרת שאולי אפילו הפוך - חוויה חד־פעמית. לא פשוטה, אבל מרתקת. ובעיקר מלאה בהמון אהבה".
"הידיעה שרף ההצלחה במשפחה שלנו הוא כל כך גבוה, שאולי כדאי לוותר מראש, אבל מעולם לא ויתרתי. תמיד הגיעה היד בגבי שדחפה אותי להתקדם".
מנשה קדישמן הלך לעולמו בחודש מאי השנה בגיל 82. צייר, פסל, חתן פרס ישראל. הבת מאיה, בקרוב בת 50, הייתה שחקנית שנים רבות, רקדה, ובשנים האחרונות היא כותבת, סיפורים וספר, אבל היא עדיין לא מצליחה להגדיר עצמה כאמנית.
"אני ואחי רצינו מאוד להחזיר למודעות את העבודות הנדירות והמיוחדות שאבא צייר ופיסל בשנות ה־70 וה־80, שכל מי שלא הכיר אותן, ושכל מי ששכח אותן, יקבל את הזכות לחוות אותן שוב. בנוסף, הרגשתי זכות שיש אצלנו יצירות כאלו. לצערי, הוא נפטר כשתכנון התערוכה היה בתחילתו".
"אחי צייר. ייתכן שההשוואה אצלו ברורה יותר. אני הלכתי לכיוון אחר, משחק, ריקוד וכתיבה, ולכן זה לא ברור. אבל אני מתחילה לבדוק את עצמי. אבי היה גאה בכל דבר שאני או אחי עשינו. תמיד הוא אמר שמזל שהלכתי לכיוון אחר, כי אם הייתי מתחילה לצייר הוא היה צריך לצאת לפנסיה".
"אמא שלי אמרה שתמיד רקדתי. מאז שהייתי בבטן שלה. אני לא חושבת שברחתי. עשיתי את מה שעניין אותי. אני מציירת רק ציורים קטנים לילדים שלי. לא ברחתי, בחרתי".
"לא הייתה הפרדה בין האיש לאמן. הוא היה האמנות שלו. לא חשוב מתי התקשרתי, הוא היה באמצע ציור, רישום סקיצה או כתיבה. גם בשלוש בבוקר. ואם הוא ישן, זה בדרך כלל עם עיפרון ביד. הוא מעולם לא ניתק אותנו מהאמנות שלו. מעולם לא סגר את הדלת ואמר 'עכשיו אני עובד, אל תפריעו לי'.
"בניו יורק הוא היה מסתובב בחברה הגבוהה והמפורסמת בעולם באותה אהבה וצניעות שבהן היה מסתובב בשוק הפשפשים ושותה קפה של בוקר עם הסוחרים".
“בתמונות ובפסלים זה אותו מנשה שאמר שאמא תאסוף אותו ביום הראשון מהגן כשחבר אמר לו שהיא לא תבוא יותר. זה אותו מנשה שחשב שיהיה נחמד לרדת במדרגות בביאליק עם אופניים שקיבל בעבודה כשליח בדואר. מנשה שעבד במכרות הנחושת בתמנע, שהסתובב בסיני במלחמת השחרור וראה כלב אוכל גופה וכלב אחר יושב עצוב, שאותו אימץ ולפיו יצר את הכלב המוצג בתערוכה. מנשה של החברים הקרובים בקיבוץ, מנשה רועה הכבשים בעמק יזרעאל. הוא חי בראש ובלב בעולמות שאותם הצליח למשוך מהדמיון ומהרגש ולהעביר אל הבד ואל הברזל. הוא שמר על תום של ילד".
"הוא היה יכול לצאת מהכלים על כוס שלא עומדת במקום, ומצד שני לסלוח על המעשה שהכי קשה לסלוח עליו. לאחר הסכמי אוסלו, המדינה נתנה את פסל שתי הציפורים המתנשקות שלו כמתנה לקלינטון, רבין וערפאת. באותו הזמן אבא החליט להפוך את החולצה הלבנה המפורסמת שלו וללבוש אותה עם התפרים כלפי חוץ. מאותו היום הוא לבש את החולצות שלו הפוך. בנחישות. כשהייתי מגישה לו חולצה הוא היה בודק שהיא הפוכה לפני שלבש. הוא אמר שיהפוך אותן חזרה רק כשיגיע השלום. עד יומו האחרון הוא לבש אותן הפוך. הוא מאוד אהב את הארץ".
בשנתיים האחרונות היא התחילה לכתוב ספר. מנשה היה מתקשר באמצע הכתיבה ומבקש שתכתוב את דבריו. ממציא פסקה, ואז שואל אם זה מתאים לספר.
"כנראה אתאבל עליו עוד הרבה זמן. הוא היה החבר הכי קרוב שלי. חגגנו את כל החגים יחד וכל שישי הדלקנו נרות יחד. גם עבדתי איתו הרבה שנים. בניתי חלק גדול מהארכיון המשפחתי, את אתר האינטרנט. הוא מאוד חסר לי. מצד שני, בגלל הקרבה הזו, אני גם מרגישה את החלק המלא ולא החסר. כי הוא איתי. תמיד. חסר לי לחבק אותו, אבל הנוכחות שלו איתי כל הזמן".
"אמא, תמרה, גרה באנגליה. אנחנו בקשר קרוב מאוד. בילדות בלונדון היינו יחד. אבא היה נוסע להציג בחו"ל והיינו נשארים עם אמא. הם נפרדו כשהייתי בת 7".
גם אחיה של מאיה, בן, הוא צייר. למעשה היא עצמה עטופה באמנים. נשואה גם לצייר ופסל, ערן שקין. "כשהתחתנתי עם ערן, אבא שאל למה עם אמן", היא מגלה, “אמרתי לו שזו השפה שלי. זו שפת האם שלי, אמנות. אני לא אדע מה להגיד לבנקאי בבוקר. זה הפך לבדיחה בבית, אבל יש בזה מן האמת. מעבר לזה, צריך לשאול את פרויד. אני פשוט אוהבת את האנשים האלה. אוהבת את מה שהם עושים, את האמנות שלהם, שהיא ביטוי עמוק למי שהם ומה שהם".
"את רוב מה שלא ידוע או מה שלא זוכרים. המעבר שלו מהקו המאוד מינימליסטי לצד האקספרסיבי־יצרי. זו תקופה מרתקת ביצירה שלו. היא בעצם מכילה את כל העבודה שלו. את העבר עד אותו הרגע, וגם את העתיד שחיכה. כמובן שאת זה אפשר לראות רק בדיעבד. התקופה הזו מחברת את שני החצאים המאוד שונים בעבודה שלו. העבודות ענקיות, צבעוניות מאוד, רגישות מאוד".
"שהוא נתון לפירושים רבים. משהו שנראה מתוק הוא בעצם אגרסיבי - ולהיפך. הפתיע אותי שהיו ציורים מסוימים שהיו מושלמים מכל הסיבות וההגדרות, אבל בסוף הם לא התאימו. והיו ציורים שחשבתי שמקומם לא שם, אבל הם התבררו כמושלמים עבורנו".
התרעות פיקוד העורף