הכל התחיל כשהייתי בת 13. זאת אומרת, הכל התחיל כשנולדתי ולא היה לי עם מי לדבר אף פעם, ואז, בגיל 13, הגיע ליישוב בחור בן 18, שכל הזמן הסתכל עלי. לאן שלא הלכתי, הוא היה גם, מסתכל. בבית הכנסת, כשכולם מסתכלים לארון הקודש, הייתי מרגישה את העיניים שלו מהצד, מסתכלות עלי.
ובבריכה, כששעת נשים מסתיימת ומגיעים הגברים, הוא תמיד היה ראשון, מסתכל, סוקר אותי מכף רגל עד ראש. במרכולית, ליד תיבות הדואר, בטרמפיאדה, בכל מקום, הוא כל הזמן הסתכל. וזה היה לי נורא נעים. הגנבתי לו מבטים, וחייכתי, והשפלתי מבט, ושוב חייכתי. מה, אני יפה? אני באמת יפה?" (מתוך ההצגה “מה את אומרת")
השחקנית חסרת אונים. תנועתה מוגבלת. מצד לצד, קדימה ואחורה, ובמעגלים קלים, היא מגלמת בגופה את הכלא הבלתי נראה שבו היא חיה, עובדת, מיניקה, מבשלת ומתפללת. השחקנית היא אישה מאמינה, שומרת מצוות, המופיעה בכרך הגדול, מול קהל תל אביבי. אולי 20 איש טרחו להגיע הערב, ליציע המעוגל שבתיאטרון תמונע. אבל מה הם בכלל יודעים על חייה של אמא לשישה מזיכרון יעקב, יוצרת אמיצה ופורצת דרך בחברה הדתית, ששערה נאסף ונכבל ונמתח עד לתקרת האולם. קשה שלא להתמכר אליה, לתנועה הזאת, האטית, המלווה במילים עתיקות מהתנ"ך ובטקסטים חדשניים של משוררות ישראליות, המתערבלים ושוקעים לתוך הנפש המורכבת, הקדחתנית, השוצפת, של רחל קשת.
“כשהיה הסיפור עם עודד קוטלר ומירי רגב, התפתחה נגדו קבוצה של אמנים דתיים. אבל אף אחד לא חשב לצרף אותי לקבוצת הוואטסאפ שלהם. זו הייתה בדידות מאוד גדולה. מצד אחד, אם אני בקבוצה, אני לא נאמנה לאמת שלי. מצד שני, אני לא שייכת.
“כשלמדתי בתל אביב, הוא למד בכולל. חיינו בקרוון בכפר יעבץ ליד נתניה. בשנה הראשונה הייתי בהריון וילדתי את הבכורה, מלכות ים. אבא שלי היה מגיע מחיפה ושומר עליה בזמן השיעורים, הנקתי אותה בהפסקות והחלפתי לה חיתולים על השולחן של המרצים. מאוד התחברתי שם לפרינג'. לדודי מעיין, ליגאל עזרתי ולדורית ירושלמי שליוותה אותי שנים. בשנה ב' עשיתי תרגיל פרידה. בחרתי להיפרד מאלוהים. כתבתי מונולוג ולמדתי אותו בעל פה. זה היה בשבילי מאוד משמעותי, והמורה שלי למשחק אמר: ‘קקי. תיאטרון עושים מול משהו קיים ואת מדברת אל כלום'. אז עשיתי תרגיל פרידה של קצינה בזמן מלחמה שצריכה להיפרד מהמג"ד. הבאתי את כל מה שהוא אוהב, בגידה, רובים, חיים ומוות, כל מה שלא קשור אלי".
“היינו שש בנות. שלוש המשיכו והעלו ב–2004, לאחר לידה שלישית, הצגה בשם ‘חתוך דק דק', שדיברה על מקומה של האישה, הקדמה ל'ותהר ותלד'. היינו שלוש, רזה, בינונית ושמנמנה. לבשנו שמלות לבנות של מרילין מונרו, שרוולים קצרים, פאות בלונדיניות ופלולה, וניקינו קערות. זו בדיקה שנשים דתיות עושות כדי לבדוק את עצמן אם הן טהורות. הקהל קיבל מאיתנו פופקורן וכנפיים של עוף ללא מזלגות, אכל בידיים, נזל לו, נטף לו, הפכנו אותו לבהמות. זו הייתה ביקורת חברתית נוקבת על האישה החרוצה שדואגת שכולם יהיו מרוצים".
“האמא שאלה: ‘השכן פגע בך בכיתה א'–ב', איך לא סיפרת לי?', והיא ענתה: ‘היינו 5 ילדים קטנים בבית, היו בעיות פרנסה, ראיתי אותך קורסת ולא יכולתי להעמיס עלייך את החיים שלי'. זה טלטל אותי. גם אני הייתי בקריסה. הייתי בהריון חמישי ואמרתי לעצמי: ‘הילדים שלי רואים אותי קורסת וחושבים שהם לא יכולים להעמיס עלי'. ההורות שלי השתנתה. דאגתי למצוא זמן פרטי עם כל אחד מהם, לתת להם תחושה שהם יכולים להגיד לי כל דבר. זו המטרה של ההצגה, לשנות חיים.
“היו נשים שאמרתי להן ‘אני יודעת להקשיב', אז הן היו מתקשרות אלי בלילות. תרמתי לבת שירות שנגמר לה הכסף לטיפול, ומאז אנחנו בקשר. ויש גם מישהי שכל שנה מדווחת לי במייל ארוך מה שלומה. אז בגלל שאני נוגעת בג'יפה של החיים, בנבכי הנפש, אומרים לי ‘את מטפלת'. בשנים האחרונות יש בחברה שלנו יחס שונה לפגיעות מיניות. אנחנו בתחילתה של מהפכה ואני מרגישה חלק ממנה. מחרתיים יש לי הצגה ביישוב מאוד דתי. לפני חמש שנים זה בחיים לא היה קורה".
“איבדתי שליטה
מבקשת ממך
היכנס במקומי לנהל את חיי
אני לא יכולה יותר, מבקשת עזרה
מפנה מקום
וזועקת לך
בוא אלי
עזור לי, אלוהי
היכנס במקומי לנהל את חיי
כי מן המצר קראתי יה
ענני" (מתוך ההצגה "פייס טו פייס")
“במהלך כתיבת ‘מה את אומרת' נולדו לי שתי בנות, עברתי דירה לזיכרון והרגשתי שמתחילה לדגדג לי עוד הצגה. נושא ההתמכרויות מאוד קרוב ללבי. התמודדות עם הבור, הריק, הבדידות. פתחתי פייסבוק כי הבת שלי פתחה ורציתי לראות מה זה, וקניתי סמארטפון, ואני קולטת שמשהו במציאות נהיה אחר בגלל השימוש ברשת למילוי הבור. התחלתי לחקור את זה בשיחות. ביקרתי בכפר גמילה ליד בית שמש וראיינתי מכורים למשחקים, לצ'טים, לפייסבוק.
“לתלמידה קוראים ‘גליה רז', סמל לגילוי הסודות בחייה. באבחה של רגע, היא פותחת עמוד פייסבוק בזהות בדויה, ‘שני', כמו תולעת השני, ובו מעלה תמונות של מפורסמות מגניבות, טקסטים קלילים, חוצה גבולות, צוחקת על אנשים, רעה, ביצ'ית. כל מה שהיא לא בחיים. יום אחד נשבר לה הפלאפון, היא לא יודעת מה הטלפון של ההורים ולא מוצאת את הדרך הביתה. היא מתחילה להעלות סטטוסים של שיימינג, ‘המורה למתמטיקה, אל תסתובבי ללוח, זה לא מראה מלבב', ‘גילי לוי, תעשי שפם דחוף', או ‘היא עדיין מרטיבה במיטה'. כשאומרים עליה, ‘גליה רז, את שמנה כמו פילה', היא נפגעת, מתכנסת בתוך עצמה, עוברת טלטלה ומודה שהיא מכורה. ההצגה מתרחשת במהלך סשן במעגל גמילה. אני בכוונה לא נכנסת למין. אבל חרדית שמכורה לצ'טים ופוגשת בחור, ואני אומרת שחציתי גבולות, כל אחד מבין במה מדובר. ההצגה נגמרת במשפט ‘אני עומדת מולכם, אתם מסתכלים עלי, אתם מקשיבים לי, ובכל זאת אני מרגישה לבד'".
“המוח שלי כאמא מחולק לשישה. שישה ילדים. מה הוא עושה, מה היא עושה, כביסה, לתלות, לקפל, מה קורה בבנק, צריך לתאם סאונדמן ולסיים תואר שני (זה לקח לי, אגב, שמונה שנים). אישה אחת בתיאטרון חיפה צעקה עלי מתוך הקהל איך אני מעזה להראות לילדים שלי שהם הורסים לי את החיים, אבל כשהם ראו את ההצגה, הם קודם כל עפו על זה שאמא שלהם על הבמה וכמה אני יפה. הם יכולים להכיל מורכבות. חלקם כבר אמנים. הם רואים כמה אני אוהבת ומשקיעה בהם, ואפילו שרים בהצגה יחד את שיר הסיום ‘שובי לביתך', ואני והקהל בוכים יחד. היו נשים שאמרו לי ‘אני לא רוצה להיות אמא', אבל התשוקה להביא ילדים לעולם הכי חזקה בעולם. לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. אבל אם אני לא יוצרת, זה מוות".
"אולי פעם אחת אני אתמוטט
ולא אהיה חזקה, ולא אתארגן בזמן
אני אשכב במיטה,
אתכסה בשמיכה, אגיף את התריסים שמקולקלים גם ככה ולא נפתחים,
אמלא את הבקבוק חם במים רותחים,
ולא אצא.
מה יקרה.
הגן ייגמר ואמא לא תגיע לקחת, הגננת תתקשר אבל אני מנותקת,
אפילו לא על שקט,
מנותקת.
אז הגננת תתקשר ואולי תמצא לה טרמפ הביתה,
אולי תיקח את הקטנה אליה,
אני לא אדע,
וזה גם לא יהיה אכפת לי,
לא אכפת מכלום.
ואז גם השנייה תגיע מהגן עם איזה טרמפ שסידרו לה אמהות דואגות אחרות.
ואז המפל מבית ספר יתחיל לזרום,
אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד
אמא, אהלן
הגעתי
מה יש לאכול
מי ראשון במחשב
אני תפסתי
לא רוצה, עכשיו תורי
מתי החוג שלי מתחיל?
אוף, אין מה לאכול בבית הזה
תעוף מכאן!
לא רוצה
די!
תשתוק!
אתה עושה חור בראש
אתה יכול לסתום?
הוא צובט אותי
תעוף ממני!
משעמם לי
ואני במיטה, אולי אשמע את הצעקות, הבכיות, הקיטורים, ההיעלבויות, ההצקות, ההרבצות, היללות, ההתמרמרויות,
ואולי לא.
אצלול לתוך חלום עמוק,
לא אקח לחוג - שיסתדרו או שלא ילכו היום,
שיוציאו מהפריזר מה שהם רוצים,
אני לא כאן,
אני לא" (מתוך ההצגה “ותהר ותלד")
התרעות פיקוד העורף