השחקן והבמאי גדליה בסר לא מתלהב מהתאטרון הישראלי היום

"ממה שאני רואה כיום בתיאטרון הישראלי אני לא נלהב. מה שקורה בו זה לא פה ולא שם, או במילים אחרות – בלי מלח ובלי פלפל. אין בו הסתכנות. אין בו העזה. כאילו שזה מים פושרים". איפה הוא היום, דובר דברים אלה, גדליה בסר, מי שהיה בעבר הלא רחוק דמות משמעותית בתיאטרון וכיכב בסרטי קולנוע וטלוויזיה? מיום שנחל אכזבה באנסמבל תיאטרון הרצליה, שהוא היה ממקימיו וניהל אותו, משקיף בסר על ההתרחשויות מביתו המרווח בהרצליה פיתוח, עם בריכת השחייה הצמודה, פה ושם מביים בבתי ספר למשחק, לאו דווקא מהמרכזיים שבהם, ולעתים נענה לשחק בסרטים "כדי להיזכר ולשפשף את החלודה".
 

בינתיים השנים חולפות, אני מעיר לו. "אכן, הן חולפות, אבל בגילי המופלג (76) אני לא מוכרח לקחת כל דבר", הוא אומר. "לו היה משהו מרתק, הייתי הולך עליו. בינתיים אני כותב מחזה, משהו שבעבר היו לי ניסיונות קלושים לעשות, וכרגע זה תופס אותי".
 

לו היה כותב מחזה על עצמו, היה מספר שהוא על הבמות מגיל 8. בן שבועיים היה כשברח עם משפחתו בתחילת מלחמת העולם מעיר הולדתו בפולין למעמקי ברית המועצות. בשובם לפולין, התמקמו בעיר לגניצה. הופעתו הראשונה הייתה בתיאטרון שחיל המצב הרוסי פתח שם. בתיאטרון הזה היה שותף בסר הילד בשתי הצגות – האחת על קבוצת פרטיזנים מחתרתית, והאחרת קומדיה על משפחת פועלים.
 

"הלכתי לשם בעקבות הדוד שלי", מעיד בסר, אחיו הצעיר של המשורר המוערך יעקב בסר. "כילד, הרגשתי על הבמה באיזשהו קסם, שעד היום אני לא שוכח אותו. הקסם ההוא היה מהול בפחד. כשנגמרה ההצגה והורידו את המסך, נתקעתי בחשכה וחיפשתי באימה איך לצאת משם. אולי בגלל זה, כשעלינו ארצה ליפו, די ברחתי מכל מה שקשור לתיאטרון עד שעליתי על הבמה בשירות הצבאי בנח"ל המוצנח. כן, נח"ל. רוב השירות הצבאי שלי היה בקיבוץ יפתח בגליל העליון. כנח"לאי יכולתי הכי להתקרב לצבריות, כשהייתי שם קאובוי רכוב על סוס עם כל הרומנטיקה שבעניין".
 

המערכון שבו הופיע בנח"ל הצית אצלו מחדש את יצר המשחק, והוא יצא ללמוד תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב, כשלמחייתו עבד בין השאר בבניין וכמורה להתעמלות. "סטודנטית אחת סיפרה לי שהגיעה איזו במאית מארצות הברית ושהולך להיות בקאמרי אודישן לסטודיו שעמדה לפתוח שם", הוא נזכר. 'תהיה מוכן להיות הפרטנר שלי באודישן?', היא שאלה. הלכתי אחריה, ופגשתי את נולה צ'ילטון שהייתה למורה בה"א הידיעה שלי, עם כל התיאטרון החברתי שהביאה ארצה".
 

לאחר הסטודיו ותפקידונים בקאמרי, היה בסר מעורב בהרפתקת תיאטרון הפרסה הנשכח, שממנו הגיע בעקבות מלחמת ששת הימים ל"במת השחקנים". אותה במה הייתה אדן הזינוק שלו לתיאטרון חיפה, שם עברו עליו שנותיו היפות כשחקן. בתיאטרון החיפאי התרחש המפגש שלו עם יהושע סובול, שמבין מחזותיו מזוהה בסר בעיקר עם הצגת "ליל העשרים" החלוצית. "הייתה בזמן ההוא הצפה של מחזות מקוריים, שאותה המריץ עודד קוטלר כמנהל התיאטרון, ואני הזדהיתי עם הגישה שלו", מציין בסר.

"אחד המחזות המקוריים שהצגנו היה 'חפץ' מאת חנוך לוין. לקראת הבכורה באו מקול ישראל להכין כתבה על ההצגה. הוטל עלי להתראיין עם חנוך, ואז הייתי עד למחזה אבסורד. כשהמראיין שאל את חנוך אם התכוון במחזה לכך או כך, הניע חנוך את הראש לאות חיוב. לא עזר למראיין שהוא הסביר שזה רדיו. חנוך המשיך לענות לו בשתיקה. נראה לי שזה היה הראיון האחרון שלו".
 

לאחר תהיות שהיו לבסר לגבי אופן העלאתן של הצגות שבהן שיחק, חצה ב־82' את הקווים לבימוי, כשביים את מחזהו של סובול "נפש יהודי" והמשיך בבימוי מחזותיו "גטו" ו"פלשתינאית". שיתוף הפעולה בין השניים הביא אותם לקבל על עצמם במשותף את הניהול האמנותי של התיאטרון החיפאי. "זה היה מהלך טבעי לשנינו", הוא מספר. "כבר היינו רגילים לעבוד יחד כמחזאי־שחקן, אם כי בניהול המשותף לא תמיד היה ברור מי עושה מה".
 

"היינו תיאטרון פוליטי, כשהשיא של זה היה בהצגת 'סינדרום ירושלים', שחוללה סערה. בערב הבכורה ניסינו להתחיל את ההצגה שבע־שמונה פעמים אך היו הפרעות מהקהל, עד שהצלחנו לצאת לדרך. מכיוון שידענו על התארגנות נגדנו, הגענו באותו ערב לתיאטרון עם שמירה צמודה. מי שלא אהב את ההצגה רשאי היה לא לאהוב, אבל לא ציפינו לסתימת פיות".
 

"יהושע התעייף קצת מהניהול, והתחיל באותו זמן להסתובב עם המחזות שלו בחוץ לארץ, ולי לא היה כוח להתמודד עם ההתנהלות של עיריית חיפה כלפינו. הם פשוט שיגעו אותנו. הרגשנו שעשו עלינו עליהום".
 

"זה לא היה ביוזמה שלי. מכל התיאטראות הציעו לי שאבוא ואביים. נהייתי פתאום מאוד מבוקש, מה גם שההצגות שביימתי הצליחו. מתישהו זה נפסק".

ואז, מנדודיו בין התיאטראות בארץ ומגיחות הבימוי שלו לחו"ל – בארצות הברית, בגרמניה וברוסיה – התכנס בסר הביתה. בשנת 2000 היה ממקימי אנסמבל תיאטרון הרצליה ומנהלו הראשון. "זה לא היה החלום שלי להקים תיאטרון ליד הבית", הוא מציין. "לא להאמין איך התחלנו. השכנה שלי הייתה חנה מרון, והיא סיפרה לי על יעל גרמן שרצה לראשות עיריית הרצליה. לדברי חנה, גרמן הציעה שתעזור לה בארגון חוגי בית, ואם תיבחר, הבטיחה שתקים תיאטרון בעיר".
 

"יעל גרמן נבחרה ורצתה לקיים את ההבטחה שלה. מכיוון שלא היה אולם, הבאנו אוהל גדול, כמו שיש בקרקסים. מה משך אותי לדבר הזה? אולי התעייפתי מהריצה מתיאטרון לתיאטרון, ויצאתי לדרך עם חנה מרון. זה היה מצחיק וגם מעצבן לפעמים. לא היה הכי קל איתה, אבל בסך הכל מאוד אהבתי אותה".
 

מה הביא אותך לפרוש ב־2008 מניהול האנסמבל?
"אם בהתחלה הרגשנו חלוציות בלהציג באוהל, כמה אפשר? התנאים היו בלתי נסבלים. גם אם היה עובר טוסטוס בכביש הסמוך, זה היה נכנס לתוך ההצגה. השיא היה בהצגת 'תנינים', שכללה סצנה רטובה. לפתע היה שבר ענן על אמת, והרעש שלו התערבב עם מה שהיה על הבמה, ולא היה אפשר לדעת אם לצחוק או לבכות. לי נגמר מתישהו מכל הסיפור. כנראה זה באופי שלי. בהתחלה אני מתלהב ועם הזמן ההתלהבות עוברת לה, ואני הולך הלאה. האנסמבל נסגר הרבה אחרי".
 

כשחקן, הייתה לבסר תקופה של נוכחות מוגברת בקולנוע. ב־78' כיכב ב"סוסעץ", סרטו של יקי יושע, לצדו של שמוליק קראוס. "שמוליק, ככל שהיה פרא אדם, היה גם נשמה", חשוב לבסר להבהיר. "נהיינו חברים קרובים בהסרטה, אבל לא כולם היו איתו ככה, בוודאי ג'וזי כץ, אשתו. כשהייתה צריכה להיות סצנה של נשיקה בינה לביני, היא נראתה מפוחדת. 'עוד מעט שמוליק יגיע!', היא הזהירה. ואז הוא הגיע, הסתכל עלינו ככה ואמר 'גו און, האני'".

בסר היה בשיאו, בתצוגת משחק מהמרגשות בקולנוע הישראלי, כשכיכב ב־80' בתפקיד אריך נוסבאום ב"טרנזיט", סרטו הכובש של דני וקסמן. "הגלותי שבי, או המהגר, יצא שם החוצה", הוא אומר, כשלאורה (ריבלין), זוגתי, שיחקה שם את אשתי. מהסרט הרווחתי חברות עם דני. אני מקווה שיחזור לביים כאן סרטים".
 

באותן שנים עבר מסרט לסרט. די אם נזכיר את "לא לשידור" של יעוד לבנון, "הינשוף" של אמנון רובינשטיין, "גולם במעגל" של ענר פרמינגר, "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית" של מיכל בת־אדם ו"ארץ חדשה" של אורנה בן דור. פתאום זה נפסק באמצע שנות ה־90.
 

"הכל עניין של ביקוש. כשאתה מבוקש, סרט בא אחרי סרט. כשאתה יוצא מהפריים, אתה נשאר בחוץ. דווקא עכשיו רואים אותי בסרט החדש של עמוס גיתאי על רצח רבין, 'רבין היום האחרון'. כאן אני בתפקיד החוקר של הרוצח". באחת מהופעותיו המרשימות בטלוויזיה הציג בסר את יצחק בשביס־זינגר. "זאת הגלותיות שלו שקשרה אותי לדמות שלו", מעיר בסר. "מה לעשות, נולדתי עם הגיבנת הזאת, ואי אפשר להוציא אותה ממני".
 

"אני אף פעם לא מרוצה מעצמי. כנראה זה עניין של אופי. אבל כשאני עובר על רשימת הדברים שעשיתי, כשחקן וכבמאי, בא לי לומר לעצמי – 'בוא'נה, עשית משהו', אבל משהו באופי המזופת שלי גורם לי לעבור מדבר לדבר, וזה מה שהביא אותי לכתיבה".
 

את היווצרות הקשר שלו עם ריבלין, הוא מתמצת במילים, "היה בלגן גדול". לאחר נישואי בזק למשוררת דליה הרץ, הוא ורחל דובסון היו מהזוגות הנשואים בתיאטרון חיפה, בעוד ריבלין הייתה נשואה לעודד קוטלר. "לאורה ואני התחלנו בסוד עד שהעניין יצא החוצה", הוא מעיד. בסר וריבלין יחד כ־40 שנה. רק לפני שלוש שנים נישאו כדת וכדין. בנם, המוזיקאי שאול בסר (35), הוא בנו היחיד.
 

"לא הרגשנו צורך למסד את הקשר שלנו", מציין בסר. "ממילא היינו יחד. לפני שלוש שנים פתאום לאורה שאלה אותי מה קורה. אז הלכנו על חתונה. מכיוון שלא ראינו שוב את הסיפור עם הרבנות, נסענו לקפריסין. עכשיו זה מסודר כחוק".
 

"בעבר היא הייתה יותר צפופה, כששיתפנו פעולה בלא מעט הצגות. אני לא יודע איך זה אצל זוגות אחרים, אבל לי נוח לעבוד עם לאורה. די לי ברמז או בחצי מילה כדי שהיא תבין מה אני רוצה ממנה, מה גם שתמיד הערכתי אותה בתור שחקנית".