"אני בת 50. אני כבר יכולה להיות 'יפה לגילי' או 'נראית טוב לגילה'. לא מתנצלת ולא משתדלת ולא צריכה להתחנף לאף אחד. לא חייבת לכם כלום. פעם ראשונה בחיי שמרגישה את הערך העצמי שלי. שהראש, הלב והליבידו מחוברים. שהדם זורם טוב. אני מסתכלת אחורה ומחייכת, אני מסתכלת קדימה בלי פחד. אני ממציאה את עצמי מחדש. אני כבר לא נלחצת אם מחפיצים אותי. להפך, שמישהו יחפצן אותי" (אסתי זקהיים כותבת על עצמה בפייסבוק ולא עוצרת גם בראיון).
אל תטעו בחיוך הכובש, בעיניים הגדולות שעוטפות בחום, ובצחוק הגרוני, הרועש, המשוחרר. אסתי זקהיים היא שחקנית. קודם כל שחקנית. הכי שחקנית שיש. מהרגע שהכרתי אותה, במדים, בצבא, אמצע שנות ה־80, זה היה ברור לכל מי שסבב אותה: זאת שחקנית. דרמטית. עשירה ברגשות. ברגישות. ברגשנות. יש בה עוצמות שמבקשות לצאת החוצה. והן ייצאו. בוודאי שייצאו.
אלא שהדרך, שנראתה אז סלולה ובהירה, לא הייתה קלה. פצעים. פחדים. אובדן. מוות. ולידה מחדש. השחקנית שהפכה לבמאית, שחזרה להיות שחקנית, שבה והפציעה בחיי בערב אחד קסום בשנות ה־90, שבו ביצעה למופת את "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק". זקהיים חזרה למקומה הטבעי, הבמה, הפליגה לסרטים כמו "לילסדה", "הכוכבים של שלומי", וכמובן "עפולה אקספרס", שעל תפקידה בו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית, הגיחה גם לטלוויזיה, הקימה משפחה, צללה לפעילות פוליטית (הוצבה ברשימת מרצ לכנסת) וגם, איך לא, הייתה לקול הבוטח של חבריה, השחקנים והשחקניות, שבקושי שורדים את הקפיטליזם.
לה עצמה, מורה למשחק, לתסריטאות, לבניית דמות ולעמידה מול מצלמה, יש הרבה עבודה תיאטרלית, יצירתית, משמחת, אבל בשוליים, בפרינג'. הכוכבת שפורחת מחוץ לערוגה. עכשיו, בגיל 50.
נפגשנו ביום חורף שמשי, תל אביבי, בשכונה השקטה, הצפונית, שבה היא מתגוררת. חיבוק. נשיקה. חיוך. מבט. קפה. ושאלה מתבקשת:
"בבית ליסין הייתה לי חוויה קשה עם המנהלת ציפי פינס. זו הייתה אכזבה נוראית. היא הייתה המורה שלי בתלמה ילין, אהבתי אותה מאוד ונדמה לי שהיא אהבה אותי. ואז, אחרי ‘עפולה אקספרס', הזמינו אותי לשחק שם במחזה ‘הקונצרט' של גורן אגמון. בן לוין, בן כיתה שלי בלימודי המשחק, ביים. ובעוונותי נכנסתי להריון עם אוריאל, בני הבכור. לא דיברתי על זה, כי לפני כן עברתי הפלה קשה. הייתי בלחץ, רציתי לעבור בדיקת מערכות ואז לספר. כבר בחזרות הייתה התערבות מאוד קשה שלה, עם עלבונות. אמרתי לעצמי: מנהלת אמנותית, זה הסגנון שלה, ננשום עמוק ונמשיך הלאה".
"ההצגה התחילה לרוץ. ובאחת ההפסקות נכנסה ציפי והתחילה לצרוח עלי איך אני מעיזה להיכנס להריון, יש לה שלאגר ביד ואני הורסת אותו. מה היא ציפתה? ששחקנית נשואה בת 32 לא תיכנס להריון? והיא עוד אישה. בכיתי. אני לא יודעת לצעוק חזרה. עליתי לחצי השני בוכייה. מצאתי שחקנית שתחליף אותי. וציפי אמרה לה ‘אסתי לא תחזור, היא לא תעבוד יותר בתיאטרון, ואני אישית אדאג לזה'. אמרתי לעצמי ‘מזל גדול, תודה לאל'".
"לא נכנסתי למשפטים איתה, היה לי הריון כיפי, רזיתי עשרה קילו, קיפצתי על הבמה עד סוף השמיני, ילדתי, ואז היא התקשרה. ‘אני לא יודעת למה, אני לא חושבת שאת שחקנית כל כך טובה, אבל הקהל רוצה אותך. זה מאוד מפתיע'. היא ביקשה שאחזור, חזרתי, סיימנו, ביי".
"אחרי שנה רצתה שאבוא לקריאה של מחזה חדש. סירבתי. אני לא אדם שמקבץ פירורים ומקווה שמנהל אמנותי יאהב אותו. אני לא מוכנה להיות בהצגה שאני לא אוהבת. ואני באמת חושבת שהתיאטרון הרפרטוארי נמצא בפשיטת רגל. הוא בלע את התיאטרון המסחרי, עושה מחזות זמר, דברים קלילים, קליטים, ולא ממלא את הייעוד שלו. ואם אותם אנשים, ציפי, עמרי ניצן ואילן רונן, שנמצאים שם 20–30 שנה, יישארו מנהלים אמנותיים, זה לא ייגמר. יש תחושה של חונטה, אנשים שמכירים הרבה שנים, מסתאבים ומזדקנים ביחד. הם עושים תיאטרון פשטני, קלישאתי, מיושן ומשעמם. עכשיו הם רוצים שהשחקנים יחתימו כרטיס. כאילו שאפשר למדוד את זמן הלימוד בעל פה, את ההכנה הנפשית. מה נסגר איתכם?".
"את הסצינה עצמה היינו צריכים לדעתי לצלם כבר ביום הראשון, אבל הבמאית ג'ולי שלז צילמה רק ביום האחרון וכך נוצר מתח שלא היה צריך להיות. כשביימתי את ‘טיפות על אבנים לוהטות' של פאסבינדר, עם גיל אלון ואריק לבנת, כבר בקריאה הראשונה ביקשתי מהם לשבת אחד ליד השני ומגיל לשים יד על אריק ולחבק אותו, כדי לשבור את המתח".
"ואז ג'ולי רצתה שאעמוד ואתפשט באמצע השוק. אמרתי לה ‘אני מצטערת, זה לא הגיוני'. כי זו בתיה מעפולה - תנוחות מיסיונריות, הכי קונסרבטיבית. הרגשתי צורך לגונן עליה מפני הגחמה הוויזואלית של הבמאית. אז קראתי את צביקה לסדר וביימתי את הסצינה בינינו. ‘אתה שם את היד כאן', ‘אני מסתובבת'. הראינו לג'ולי, היא לא אהבה, אבל קיבלה. ואני שונאת את הסצינה. משום שג'ולי לא אהבה את זה, אין שם קלוז–אפים, הכל רחוק. לא רואים את ההבעות, את העיניים".
בסרט, כזכור, עוברים בתיה (זקהיים) ודוד (הדר) מעפולה לתל אביב כדי להגשים את החלום הישראלי. אלא שדוד, מה לעשות, הוא קוסם כושל. עד שהוא מקים שותפות עם שמעון (אריה מוסקונה) והקסם מתחיל לפעול. בחיים, הסיפור של משפחת זקהיים היה הפוך. לאביה, שניאור ז"ל, היה מפעל מצליח והיה גם שותף נאמן. ואז הכל התרסק".
"אבא שלי, לצערי, היה איש עסקים גרוע. היה לו מפעל לברגים ולחלקי נשק ברמת גן מול צומת עלית. הוא והשותף שלו היו החברים הכי טובים מגיל 15 ולמדו יחד במקס פיין. את המפעל הקימו בחדר עם מכונה אחת קטנה, וב–67', אחרי המלחמה, הפכו למפעל מצליח באימפריה הישראלית, אפילו סטף ורטהיימר עבד אצלו והלך לדרכו. רק שאבא שלי היה חרט אומן, מהנדס מכונות, ולא היה במפעל. והשותף שלו הוא זה שניהל את העניינים מהמשרד. יום אחד השותף נסע לבדיקות בתל השומר, בדרך חטף התקף לב ומת. אבא סמך על החבר שלו, הוא היה כמו אחיו התאום, והשאיר אותנו בחוסר כל".
"עם התאום האמיתי שלו אבא הסתובב באירופה בתחילת שנות ה־30, בגיל 13, אחרי שסבתא רבקה ודודה חנה באו לארץ, אספו כסף מכל קרובי המשפחה ושלחו לתאומים שנסעו ברכבת ועלו לאונייה שהביאה אותם לנמל יפו. כשקרה מה שקרה במפעל, אבא אמר ‘אני באתי בלי גרוש, וכנראה אמות בלי גרוש'. ורדה, אמא שלי, מסכנה, הפכה מנסיכה מפונקת לענייה. אבל אבא שלי היה אידיאולוג. כשהייתה לו אפשרות לקנות את האדמה של המפעל, הוא סירב. היום עומד שם מגדל משה אביב".
"גם אני עבדתי במפעל. הייתי לובשת בגדים שחורים, חורטת וחוזרת עם שחור מתחת לציפורניים. עבדתי אחרי שעות הלימודים, בשביתה הגדולה בתיכונים ב–78' וגם בצבא. הייתי נוסעת בשליחות אבא ומביאה חשבוניות לתע"ש".
בצבא, באביב הקצר של שנת 84', שנינו שירתנו אז בגלי צה"ל, אני עורך מוזיקלי והיא פקידה בתקליטייה. התחיל בינינו משהו. סיפור. קצה רומן מבויש. הייתי חסר ניסיון, נלהב, נואש, שלחתי לה פרחים, 12 ורדים אדומים, חשבתי שזה רומנטי. אבל אסתי, רק בת 19, נכנסה ללחץ, תבעה שאניח לה, והכל, בעיקר הלב שלי, התנפץ לרסיסים.
"חזרתי משיעור בלט בבת דור, בלונדון מיניסטור, לדירה שלנו ליד היכל התרבות. כמה דקות הליכה. הייתי בכיתה ג', ילדה מתוקה, רזה. ואז עבר שם שליח של חנות פרחים ושאל אותי ‘ילדה, את יודעת לקרוא?'. ואני, גאה בעצמי, אומרת ‘ברור שאני יודעת'. אז נכנסנו לחדר מדרגות בדיזנגוף פינת אבן גבירול, ואני התחלתי לקרוא. הוא הוציא את איבר המין שלו ואונן לי על הגב. קפאתי מפחד. אבל כנראה שכבר אז היו לי כוחות, דחפתי אותו וברחתי ורצתי הביתה בבכי. הגעתי למטה, עצרתי, מחיתי את הדמעות, עליתי הביתה ולא סיפרתי לאמא שלי. אולי פחדתי שלא תעמוד בזה, לא להעציב אותה, שזו, אגב, חוויה שמלווה אותי כל החיים, שאני מנסה לחסוך ממנה. מדובר באישה חזקה, שמחזיקה שבע מועדוניות לילדים במצוקה, ואני לא מפסיקה לנסות לגונן עליה".
"בגיל 25, אחרי טיפול פסיכולוגי, סיפרתי לאמא חלק מהדברים. בלי פרטים. היא בכתה ולמחרת כבר לא דיברה על זה יותר. זה שומר על השפיות שלה, ואת, כילדה, מסיקה שאין לך על מי להישען ואין לך עם מי לדבר. כשאת גדלה ככה, את מבינה שאת יכולה לסמוך רק על עצמך, אף על פי שהמשפחה חמה ותומכת. אני יכולה לדבר על דברים רק אחרי שפתרתי אותם. כשהייתי קטנה, הייתי בלתי נראית. גדלתי מתחת לשולחן, עם הורים שכל ערב יצאו ונהנו ובלי רוני, אחי השני, שעזב כשהייתי בת 6. גדלתי לבד. אז אני צריכה את הגודל כדי שיראו אותי. אני מורגלת בזה, זו התבנית שאני מרגישה בה בטוחה. בכל פעם שאני מרזה, אני מרגישה מאוימת, אובייקט מיני. כשאני משמינה, אני מרגישה בנוח, יכולה לשבת בשקט".
בלי קשר, ואולי עם, אחד המהלכים שהיא גאה בו במיוחד, במסגרת פעילותה בארגון האמנים שח"ם, הוא החתמתם של מנהלי התיאטראות ובתי הספר למשחק על אמנה נגד הטרדות מיניות".
"אני מאוד ביישנית. והתנהלות שחצנית מביכה אותי. לא נעים לי, אני מרגישה מכווצת, ויכולה לזהות את הילדה שבתוכי קוראת לי לעזרה", היא אומרת. "ולכן, האמנה מאוד חשובה לי. כשאת מנסחת דברים במילים, והן תלויות על הקיר, ואת יכולה להגיד ‘לא', ואף אחד לא יעשה לך שום דבר, זה נותן לך כוח. אני רוצה להיות אמא טובה לשחקניות הצעירות. לי לא הייתה אמא כזאת, לא בתיאטרון ולא בבית, ואני רוצה לתת יד, לעזור. זה קרה לי, אבל לא צריך לקרות לך".
"במשך שנים השפיע עלי מה שאמרה לי מורה למשחק מתלמה ילין, שלעולם לא אהיה שחקנית. אז נרשמתי לקרימינולוגיה בבר אילן ולפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועל הדרך אמרתי שאעשה אודישן למשחק. כשראיתי כמה אני רוצה לעבוד עם אסירים דרך דרמה ודרמה תרפיה, הבנתי שאני מתחמקת מגורלי - לשחק. עשיתי אודישנים באוניברסיטת תל אביב והתקבלתי. אבל גם שם רציתי תואר ולהמשיך לבימוי. אחרי שלוש שנות משחק באוניברסיטה, תפקידים ראשיים, כוכבת, לא הלכתי לאודישנים בשום תיאטרון. עשיתי מיצגים, וידיאו ארט ולמדתי בימוי. זה חלחל והתלבש על דברים שגם ככה היו שם: חוסר ביטחון, אני לא מספיק טובה".
"ואז, דנה, חברה שלי, נסעה ללונדון לעשות תואר שני במשפטים. הצטרפתי אליה. אמרתי לעצמי, אם אני כבר נוסעת, אולי אעשה אודישנים? עשיתי בשלושה בתי ספר והתקבלתי לשלושתם. הייתי בשוק. למדתי שלוש שנים והייתי מאושרת. קיבלתי תפקידים ראשיים, דסדמונה ב'אותלו', ‘בית ברנרדה אלבה', והלכתי למנהלת ואמרתי לה ‘אני לא מתכוונת להישאר כאן. אולי תיתני את התפקידים האלה לאנגלים?'. אז היא אמרה לי ‘אף אחד בכיתה לא יכול לעשות את התפקידים האלה, רק לך יש את העומק'. זה הדהים אותי".
"הקמנו שם קבוצה, ביימתי, היו ביקורות טובות, עשיתי מחזה עם אישה שאבא שלה היה קצין גרמני. ניקו ניתאי ראה את זה בקובנט גארדן והזמין אותי לעשות את זה בתיאטרון הסימטה. זה היה הרגע להחליט: או שאני ממשיכה עם הביקורות לתיאטראות הגדולים, בונה את עצמי בלונדון - או שאני חוזרת".
התרעות פיקוד העורף