התקופה בכלא הייתה אחת התקופות הטובות שלי. למדתי שם המון דברים שלא יכולתי ללמוד במקום אחר. למדתי, לדוגמה, להיפרד מהיצירות שלי. כשעשו חיפוש ושברו לי אחת מהיצירות, בהתחלה נפגעתי. אחרי זה למדתי לא להיקשר לחפצים. התחלתי להרגיש שזה רק דוחף אותי ליצור עוד ועוד".
הדובר: ניהאד דביט (47), אמן המתמחה בפיסול בחוטי מתכת, שמשתתף ב"ברזל וחלודה – סיפור אהבה", תערוכת פיסול וצילום שנפתחה בגלריית "בן־עמי", "גלריה מחברת", ביפו. סיפורו של דביט יכול להיות בסיס מרתק לטלנובלה. הוא נולד ברמלה למשפחה נוצרית, למד אמנות בתלמה ילין, וכשהיה בן 19 נסע ללמוד באקדמיה לאמנות בסופיה, בולגריה. בגיל 27 הגיע ליוון, ולדבריו: "עשיתי שטות, הסתבכתי בסמים, וישבתי שש שנים בכלא היווני".
מה יצרת בתקופת הכלא?
"בכלא למדתי ליצור מחומרים זמינים כמו לחם למשל. פיסלתי מאות יצירות מלחם, פיסלתי את אדם וחוה ואת ירושלים. פיסלתי גם משיפודי עץ, מאבנים קטנות שמצאתי בחצר, ומציפורניים גדולות של גברים. הגברים בכלא היו מגדלים ציפורניים, הן היו נופלות, ועשיתי פסל של דג מאיזה 300 ציפורני גברים".
בגיל 33 דביט השתחרר מהכלא וחזר לעיר הולדתו, רמלה. הוא התחתן, התגרש, והתחתן שוב עם סרוות, אשתו הנוכחית, שלמענה אף התאסלם. "אני לא מאמין בדתות. התאסלמתי כדי להתחתן עם אשתי, שהיא מוסלמית", הוא מבהיר. "מבחינתי דתות זה בכלל לא משנה, אני אתאיסט מוצהר מגיל מאוד צעיר, ומאמין שכל עוד הדתות קיימות - לא יהיה שלום. אני אוהב בני אדם. אני מתנהג כמו דתי, אבל לא מקיים מצוות. אני משתדל לא לפגוע, אני לא משקר, אבל אני לא צם ולא מתפלל".
מאז שדביט חזר לרמלה הוא מתפרנס מאמנות. "ב־15 השנים האחרונות אני מפסל על ידי קליעת חוטי ברזל. זו טכניקה ייחודית. אני גם מלמד אותה בסדנאות שאני עורך. מגיעים אלי מאות אנשים מכל הארץ. עכשיו אני עובד על פסל גדול של עץ זית עם האמנית רות הורם. הפסל הזה אמור להיות מוצב בכיכר וינגייט בירושלים".
למה התחברת דווקא לחוטי ברזל?
"כשחזרתי מיוון, ביקשו ממני לעבוד עם קבוצת ילדים עם כל מיני בעיות. בהתחלה היינו עושים דברים מחומרים שבירים, ואז הבנתי שהילדים האלה בעצם צריכים מסגרת, ובניתי מסגרת מברזל, תרתי משמע. סגנון העבודה הזה הוא יחסית קל בשבילם. חוטי הברזל לא יכולים להישבר, והילדים האלה מצליחים לבטא את הרגשות שלהם באמצעות הפיסול. זה מעצים אותם, עושה להם טוב והם מקבלים מחמאות על היצירות שלהם".
כפי שניתן לראות גם בתערוכה, דביט מרבה לפסל סוסים ("אני מאוד אוהב סוסים וגם הייתה לי סוסה"), וגם יוצר הרבה עצי זית ("זה סמל לשלום, ואני עושה זאת דווקא מחוטי ברזל, שמבחינת החומר מסמלים מלחמה"). אגב, לגבי השלום הוא בכלל לא אופטימי. "אני מאוד רוצה שזה יהיה, אבל לא מאמין שזה יקרה. אנחנו כאנשים, גם ערבים וגם יהודים, לא נמצאים בכיוון הנכון. שני הצדדים צריכים לכבד אחד את השני ולוותר אחד לשני. בסופו של דבר יש מקום לכולם".
כיום מתגורר דביט בבית עתיק בלב העיר העתיקה ברמלה. "כשהגעתי לבית הזה לפני עשר שנים, הוא היה ממש חורבה", הוא מספר. "היה חשוב לי לשמר אותו לדורות הבאים, שיפצתי אותו, וכיום הבית נראה כמו אתר תיירות. מגיעים אליו המון מבקרים, והשאיפה שלי כיום היא לפעול למען הקמת מרכז מבקרים גדול בשכונה שלי ברמלה".
מהן השאיפות שלך בתחום היצירה?
"מעניין אותי לשרוד ולחיות. לא מעניין אותי להיות מפורסם ורעב. אפילו אם ישימו את היצירות שלי בלובר, זה ממש לא מעניין אותי. מה שבאמת מעניין אותי זה ליצור, למכור את העבודות, להצליח לפרנס את המשפחה ולתת לילדים שלי הזדמנות להתפתח ולהיות אנשים חיוביים".
"ברזל וחלודה – סיפור אהבה", אוצרת: דורית טלמון, תאריך נעילה: 30.1, גלריה בן עמי, יפו