רועי חן, שנולד בתל אביב ב־1980, הוא סופר, מתרגם ודרמטורג תיאטרון גשר, ומחבר הרומן "סוסי הדיו" (2005) וקובץ הסיפורים "תל של אביב" (2011). סיפורים פרי עטו ראו אור בעברית ובתרגום לאנגלית לרוסית וליידיש. מתרגם ספרות יפה, מחזות ושירה מרוסית, אנגלית וצרפתית. בין תרגומיו: "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף!" מאת חארמס, "סיפורי קולימה" מאת שלאמוב, "שדרות אפלות" מאת בונין, "אנשים עלובים" מאת דוסטויבסקי ו"טרגדיות קטנות" מאת פושקין. מחזות שכתב ועיבד והוצגו בארץ: "אני דון קיחוטה", "הדיבוק", "מסעות אודיסאוס", "יונה ונער", "דון ז'ואן", "הנסיכה איבון", "שש דמויות מחפשות מחבר", "עיקר שכחתי" ו"שונאים, סיפור אהבה" ועוד רבים. חן מרצה בארץ ובחו"ל במסגרות שונות על תרגום, כתיבה, ספרות, תיאטרון ועל מסעו בין השפות ובין התרבויות.
כיום משמש חן כדרמטורג בתיאטרון גשר. כשאני שואלת אם יש בבחירה בתיאטרון יצרי כמו גשר איזה קשר לעזות שיש באמת שלו, הוא משיב: "לא חושב שיש איזו עזות באמת שלי, בשיא הכנות. גם לא בטוח שכמות השקרים לא עולה על האמת. בגשר בחרתי כי אריה (יבגני) רוקח כישופים והשחקנים מרגשים אותי עד דמעות".
חן החל לכתוב בגיל 14. לדבריו היו אלו "אינסוף שירים מביכים, סיפורים ורומן היסטורי שהוכחד". מאז תקף את הז’אנרים בעולם הספרות מכל הכיוונים – פרוזה, כתיבה לתיאטרון, תרגום פרוזה, תרגום תיאטרון- כך שהאש והתשוקה לכתיבה עדיין נשמרת. "לתרגם רומן של דוסטויבסקי או מחזאות בשירה של פושקין, או מחזות קצרים של צ׳כוב או 'דון ז׳ואן' של מולייר זה לא כמו לכתוב סיפורים קצרים על תל אביב או לכתוב מחזה מקורי כמו אני דון קיחוטה או מסעות אודיסאוס לילדים", הוא אומר, "כך שאני לא באמת בשגרה ולא באמת משתעמם. לפעמים אני חולם לשבת בוונציה ולכתוב רק פרוזה משלי. אולי פעם. עכשיו מבקשים אותי פה, ואני אסיר תודה על זה".
התרעות פיקוד העורף