עם, כשהיינו קטנים, היו קוראים לתקופה המשתרעת בין נובמבר למרץ חורף. ויום שהיו בו גשם, רוח וטמפרטורות נמוכות כונה בפשטות “יום חורפי". אלא שמאז חלה הידרדרות מטורפת במזג האוויר. עובדה. כבר אין סתם יום חורף, יש “סערה". והעונה ההיא, שתקועה בין הסתיו והאביב, הפכה למצבור מאיים של סופות מחרידות, המגיעות משלל אתרים קפואים ברחבי העולם. בילדותי היה בינואר קר בחיפה. היום יש שם חזית סיבירית. תפתחו עיתונים, אתרי אינטרנט או סתם אוזניים, כדי להקשיב לאחרים. כו־לם מדברים על הסערה. היא הגיעה. והיא איומה ונוראה. אלוהים אדירים, יש רק תשע מעלות בתל אביב!
על המצע החרדתי הזה, לא פלא שלעולם - או לפחות בדור הנוכחי - לא נאמין לאויב שלנו, גם אם יצהיר על נכונותו לעשות שלום. ולחלופין, לא נניח לניסיון האינסופי שלנו למנוע מאיתנו להיכנס לחרדה בפעם הבאה שבה ידברו על “סופה". גם אם הסופה האחרונה התרחשה רק לפני שבוע, והולידה טפטוף קל.
ומה הכי מעצבן? שזה אפקטיבי. שמנגנון ההפחדה הארור הזה פשוט עובד. אני עוד זוכר, במעומעם, שפעם, כשעוד קראו לעונה הזו סתם “חורף", ממש חיבבתי אותה. לא מזיעים, מתלבשים יפה, הכל ירוק בעיניים. אירופה. אבל היום אני שוכב מתחת לשמיכה, מקשיב לגשם הדופק בחלון וחושב על רכבות מושבתות, רחובות מוצפים ונהר הזורם באמצע הסלון. וכמובן, על החיים עצמם.
התרעות פיקוד העורף