יוסי יזרעאלי (יליד 1938) הוא במאי, מחזאי ומשורר ישראלי, שנולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. אביו היה מהנדס, שסבל במשך שנים מדיכאון עד ששלח יד בנפשו. אמו הייתה הגננת המיתולוגית של "בית הילד" ברחביה. הוא הדחיק את מותו של אביו וחשף זאת לראשונה בספר שיריו הראשון "מהנדס העיר", שיצא ב־2001. יזרעאלי למד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון, ולאחריה למד בחוג לדרמה של אוניברסיטת בריסטול באנגליה. ההצגה הראשונה שביים יזרעאלי בישראל הייתה "עוץ לי גוץ לי" בתיאטרון הקאמרי בשנת 1966, שנחלה הצלחה גדולה ובזכותה נחשב יזרעאלי לבמאי וירטואוז. לאורך הקריירה שלו שילב בימוי בתיאטראות שונים והוראה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב וכמרצה אורח באוניברסיטאות ברחבי תבל. במהלך השנים הגיע באוניברסיטת תל אביב לדרגת פרופסור מן המניין.
במקביל, הוא היה המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה והמנהל האמנותי של תיאטרון החאן. בין ההצגות שביים: "איש חסיד היה", "ברווז הפרא", "דון ז'ואן", "אדיפוס המלך", "האשה מן הים", "שש דמויות מחפשות מחבר", "מדמואזל ז'ולי", "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו", "האשליה", "צור וירושלים", "איפיגניה באאוליס" ועוד.
יזרעאלי, מקצועי כהרגלו, חושב בראש ובראשונה מבחינה אמנותית. לשאלתי מה יקרה אם יעלו רק מחזות "ראויים" והקהל ידיר רגליו, הוא משיב: "מחזה קלאסי – כל מחזה ראוי – המבוצע כראוי ימשוך קהל, יעניין אותו, יאתגר אותו, וכן, גם יבדר אותו. אבל פחד חוסר ההתקבלות מפתח בינוניות של יצירה ובינוניות של יוצרים, ואט־אט ההנהלות הציבוריות, הנהלות התיאטרון וכך גם הקהל מקבלים את המצב הזה כנורמה. פדריקו גרסיה לורקה טען שתיאטרון שנוהה אחרי טעם הקהל שלו מהווה סכנה אסטרטגית לחוסנה של רוח האומה. כדי למנוע את תהליכי הניוון בתיאטרון, לא מספיק להגדיל את תקציבי התמיכה, חייבים להחליף את הנהלות התיאטרון כל כמה שנים וכן את ההנהלות הציבוריות כדי לרענן את המחשבה היצירתית, לאתגר את הקהל באתגרים חדשים שיפתחו את רגישותו, את אורח מחשבתו ואת טעמו. וקהל מטפחים. ההנחה שקהל שישעשעו אותו עם מחזמר או קומדיה זולה יתרגל להליכה לתיאטרון ואז יעלו את הרמה היא הנחה שקרית. קהל כזה יחוש מרומה כשיציגו לפניו מחזה קלאסי מבוצע כהלכה. הוא ידרוש עוד שעשועים ועוד שעשועים, פשטניים יותר, וולגריים יותר וכן, בהמיים יותר. ראה הקולוסיאום ברומא".
אם בארזים נפלה שלהבת זה סימן שמשהו דפוק במנגנון המינוי. איך הידרדרנו מחנוך לוין ויוסי בנאי לאן שהידרדרנו? מה הייתה נקודת השבר?
"התחלת התרבות הקפיטליסטית וניוון החשיבה הערכית. המרת איכות חיים בנוחות חיים. בדיוק כמו כישלון הרגולציה מול החזירות הקפיטליסטית. נכשלה או בעצם לא קיימת מערכת שיקולים ערכית, פתוחה, נועזת, מחדשת. הייטק ערכי. הייטק תרבותי".
גם מהדורות החדשות הקשות, הפיגועים והמצב הכלכלי אינם תירוץ בעיניו למה שהקהל מקבל בתיאטרון כיום. "מערכות השלטון מעודדות תיאטרון שיספק שעשועים", הוא אומר, "קהל שמטשטשים את יכולתו לאבחן את הסיבות למציאות הקשה הוא נוח לשלטון המתקצב. וזה בדיוק תפקידו של תיאטרון ראוי במציאות ביטחונית וכלכלית בלתי נסבלת – ליצור עבור הקהל תמונת עולם על כל מורכבותה, אם בסאטירה, אם בקומדיה, אם בדרמה, אם בקלאסיקה מ׳בימים ההם׳ שתאיר את ה׳בזמן הזה׳, תמונת עולם שתאיר את ה'אנא אני בא' שלו. קהל שתיאטרון יעניק לו הארה על מצבו, אם בצחוק אם בבכי, יזכה לחוויה משחררת".
התרעות פיקוד העורף