אני מרגישה הקלה גדולה מאוד", אומרת מיכל גבריאלוב, שהחל ממחר, ולאורך החודש הקרוב, תציג את עבודותיה בגלריה משרד בתל אביב. "מיציתי, עבדתי קשה מאוד מעל 20 שנה. גידלתי אנשים נפלאים כמו ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, מרב מילר, אהרל’ה ברנע וכמובן אייל קיציס. אני מאוד שלמה ואוהבת את מה שעשיתי וכמובן את מה שאני עושה היום".
ההשראה מאחורי התערוכה הנוכחית של גבריאלוב, החמישית במספרה, המכונה Black Out, נולדה מתקופת המגורים שלה בהארלם בשנה האחרונה. למרות הסטיגמות על עוני, פשע ומרד בין־גזעי, גבריאלוב התאהבה בשכונה. “בתחילה פחדתי ללכת לבד בסנטרל פארק בגלל שהוא מחובר להארלם", היא מספרת. “הייתי הולכת עם הכלבה של שירה לפארק מדי יום. עד שיום אחד פגשתי בפארק חברה חדשה שהתבררה כזמרת הליווי של רוד סטיוארט. אישה חצי שחורה עם ילד בן עשר, יפהפייה. הילד שיחק עם הכלבה והתחלנו לדבר. שאלתי אותה מה היא עושה, היא אמרה שהיא זמרת. אמרתי לה שגם הבת שלי. באותו רגע הארלם הפכה להיות עבורי מקום שמכיל גם חלקים ממני כמו השירה. המפגש הזה היה ההבדל בין הארלם לבין שאר המקומות".
החיבור בין השירה למקום האורבני לא הסתכם במפגש האקראי בפארק. “הייתי הולכת לשמוע מוזיקה קובנית בהארלם", מספרת גבריאלוב. "יום אחד נכנסנו למועדון והבנתי שכבר ראיתי את אחד האמנים שהופיע שם בישראל. ברגע הזה פתאום הארלם הפכה קצת להיות ישראל".
“כשהכרתי את מיקי התחלתי לעבוד בתיאטרון ילדים ונוער של אורנה פורת, ובכל שנתיים היו מאיימים לסגור את התיאטרון מכיוון שאין תקציב. יום אחד באמת אמרו שאין תקציב ושאני יכולה לעבור לטלוויזיה החינוכית, שזה גם משרד החינוך, אז עברתי. גייסה אותי עורכת דין בשם דבורה קמחי. הייתי מעט מאוד זמן בחינוכית, ואז התחיל דיבור שיוקם עוד ערוץ. הגעתי לאולפני גבע והתחלתי להפיק, אלכס גלעדי החליט שהוא רץ עם קוקה קולה לערוץ 2. אף אחד לא חשב שזה ילך. ומאז ההיסטוריה היא ההיסטוריה והתחלתי להיות מפיקה עצמאית".
“בטבעיות. הרי ציירתי כל השנים, זה לא היה מהלך דרסטי של יום אחד. השינוי הגדול דווקא היה בתהליך העבודה. מעבודה מאוד שוחקת של ייצוג אמנים, שבה הייתי בחלל דחוס של רעשים יומיומיים של שיחות טלפון, סמסים ופגישות, עברתי למצב שבו אני היום לא מקבלת שיחות, הטלפון שקט יותר וכמובן כתוצאה מזה החיים שלי. אני בטוחה שאם תשאלי את בני המשפחה שלי הם יודו שהיום אני הרבה יותר נעימה ושיותר כיף איתי".
“אין. לאחר שהורי נפטרו וטיפלתי בהם זמן רב, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הורי נפטרו בהפרש של כמה חודשים זה מזה בתהליך קמילה מאוד קשה. זה היה מוות צפוי, אבל אטי וקשה, והוא כלל בתוכו שני מסעות פרידה רגשיים שלי מהם. כשזה נגמר וכשהחיים מסתיימים למישהו שאתה מאוד אוהב, אתה משליך את זה גם על עצמך. אתה שואל: מה יקרה בסוף שלך? עם מה היית רוצה להישאר? וזו הייתה ההחלטה. תהליך הפרידה מהמשרד היה ארוך ומושכל. אני יכולה להגיד שכמעט עשיתי חילופי משמרות בין המקצועות שלי: עזבתי את המשרד, והתערוכה הראשונה שלי יצאה לדרך".
“לא. להפך".
“השונות שלי לעומת כהי העור בהארלם סיפקה לי פרספקטיבה שונה לחיים שם. במשך כל תקופת המגורים שם אני הייתי הכבשה השחורה, אני הייתי האאוטסיידרית. זו הייתה זווית מרתקת בעיני: השוליים של החברה היו המרכז וחשפו בפני את החוזק הפנימי של הקהילות שם מחד, ועדיין ראיתי עד כמה השוליים האלה מכילים אנשים שקופים בעיני אנשים אחרים. באופן אירוני, החיים בהארלם הם בעלי ערך מוסף דווקא לאנשים שחיים שם בגלל החוזק הפנימי שלהם".
“נכון מאוד. במהלך המסע הפנימי המרתק הזה חשבתי על השוליים החברתיים בישראל: האוכלוסייה החרדית למשל. גם אצלנו יש אנשים שחיים בשוליים, אבל בתוך השוליים הם יודעים להגן על עצמם על ידי בניית קהילות חזקות".
“בעצם התחלתי לצלם את הארלם וכשחזרתי הדפסתי כמה צילומים על נייר באופן מטושטש והתחלתי לעבוד עליהם כאלו הם הקנבס שלי= ולצייר על הצילום. האמנות שלי נכנסה לתוך המציאות, ואותה הפכתי לאמנות שלי. הצילום הוא רק חלק מתוך המציאות. אני נותנת לה את הפירוש שלי. כשחזרתי לארץ הלכתי לחפש מי בשוליים. הקופאיות כהות העור, אנשים שברחו דרומה מאילת וחיים בקרוואנים, הדתיים שבידלו את עצמם גם הם בבגדים שחורים. בשני המקומות אני דווקא הייתי השונה ולא הם. גם בהארלם וגם בשכונת שפירא. אני הייתי ‘האחר’, ואת התחושה הזאת ניסיתי להעביר בעבודות שלי".
“מעולם לא ניהלתי אותו".
“אף פעם אף פעם. לעולם לא אנהל מישהו שהוא קרוב אלי ובן משפחה. אני רוצה להיות אשתו של בעלי ולא לנהל אותו. לא ראיתי שום דבר טוב שיצא מזה. מה גם שמיקי היה כבר מיקי גבריאלוב כשהכרנו. ויש לו צוות הפקה נהדר".
התרעות פיקוד העורף