בקריירה העשירה והמגוונת שלו, כיהן מיכה לבינסון בתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל, ביים את "הבטלנים" לאירוויזיון, שיחק בסרט "הערת שוליים" ובסדרה "הצורף" ועוד אלף ואחד דברים, אבל בעיקר הוא מבמאי התיאטרון המרכזיים כאן. ככזה, לראשונה מאז שסיים ב־2014 את תפקידו כמנהל בית צבי, בחר לבינסון לפתוח את הרומן המחודש שלו עם התיאטרון העברי דווקא בתיאטרון מ.ר.א.ה בקריית שמונה.
"מה שלא אעשה, הבימוי בתיאטרון עומד תמיד במרכז העשייה שלי, החל מהצגות כמו 'ביבר הזכוכית' ו'מי מפחד מווירג'יניה וולף' ועד מחזות זמר כמו 'גברתי הנאווה'", הוא מצהיר. "כדי לעשות את זה, אין לי בעיה להגיע עד קריית שמונה כשצריך. לדעתי, חשוב שתהיה פעילות תיאטרונית אמיתית בפריפריה, ולא להסתפק בהבאת הצגות מהמרכז בתל אביב. אם תקרא לבימוי הצגה בתיאטרון שם חלוציות, לא אתנגד. אני גם אוהב לנסוע. יש כאן גם עניין של חברות. כשיפתח קליין, שחקן שביימתי אותו בהצגות כמו 'מותו של סוכן', קיבל את הג'וב של ניהול מ.ר.א.ה והציע לי לביים שם, נעניתי, מה גם שמצאתי משהו מרענן בלהעלות בהצגה אחת שלושה מחזות מודרניים קצרים, כשבמחזה שלי – 'שיהיה בהצלחה... (בפרסית)' מאת ניל לביוט – משחקות לירז צ'רכי ורונה פרומצ'נקו".
ההצגה בקריית שמונה מתלבשת ללבינסון, במאי שביים ברוב התיאטראות – למעט החאן וגשר - כמו כפפה על יד. זאת, מאחר שבדרך כלל הוא מתמחה במחזאות מודרנית, ממעט לגעת בקלאסיקה ורבע מעבודותיו הן בהצגות מקור. "הרבה פעמים מצאתי את עצמי מצליח לשכנע תיאטרון לעשות משהו שהוא בנשמתי, וכמו הפעם, איכשהו יוצא שאני מביים מחזה מודרני", הוא אומר.
מה שביימת במ.ר.א.ה מוגדר כקומדיה?
"אני יודע? הקהל צוחק נורא".
לבינסון (63), איש המקרין סמכותיות, מעולם לא הסתגר בדל"ת אמות הבימוי. עם הבס העמוק שלו הוא משדר תוכנית ברדיו האינטרנטי "מהות החיים", ובמקביל ניתן לשמוע את קולו הרדיופוני ב־FM 88 אחרי שבעבר היו לו אינספור שעות שידור בתוכניות כמו "שעתיים משתיים" ו"ציפורי לילה", ובראשית דרכו אפילו היה כתב צבאי במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. וכשלבינסון, בעברו סקסופוניסט נלהב, רוצה לברוח מהתיאטרון או אפילו מהרדיו, הוא מאלתר מנגינות ג'אז בפסנתר.
כמי שביים שחקנים כה רבים, איך היה להיות בצד השני של המתרס ולשחק בסרט "הערת שוליים"?
"ממש כיף. כמו מנצח, שלא מנגן עם התזמורת, כמי שמדריך בדרך כלל שחקנים כבמאי, הייתה לי כאן הזדמנות לחוות את מה שעובר עליהם, בבחינת לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. הסרט יצא כשניהלתי את בית צבי והתלמידים ראו שהמנהל שלהם לא רק מדבר, אלא גם יודע לעשות את זה, מה גם שהיה לי את יוסי סידר, במאי שלמדתי ממנו הרבה".
הבימוי בתיאטרון היה חסר לך בתקופת בית צבי?
"בתור אחד שרגיל להיות בחדרי חזרות, הבימוי היה מאוד חסר לי בתקופת בית צבי. הניהול שם אכן הוציא אותי משגרת הבימוי בתיאטראות. ממש הרגשתי אז רעב לביים, דבר שאיכשהו הצלחתי להתפנות אליו בשמונה השנים שבהן ניהלתי את פסטיבל ישראל".
כשאתה בוחן את מה שקורה בתיאטרון הישראלי, אתה מבסוט?
"יש הרבה דברים שצריך לשפר בתיאטרון הישראלי, בעיקר בכל הנוגע לסגידה לחוקי המסחר, עם כניעה לתכתיבי ועדי העובדים, לצד הכורח לרוץ עם הצגה מצליחה בכל רחבי הארץ. אין לזה אח ורע בעולם שהצגות רצות ככה. בדרך כלל הקהל נוסע לתיאטרון. עם זאת יש פה עשייה תיאטרונית ברמה גבוהה. אני מקווה שלא יתממשו האיומים בדבר התניית התמיכה בתכנים מסוימים בהצגות. התמיכה אמורה למנוע תלות בעגל הזהב של מסחריות".
יש משהו שאתה עדין חולם לעשות?
"יש לי תשוקה לביים לראשונה סרט משלי. זה נשאר מהתקופה שבה למדתי קולנוע, לא רק תיאטרון. אני מקווה שזה עוד יקרה. בינתיים שמחתי לתת יד לתיאטרון בקריית שמונה".