תורה מסיני: היוצר שמסביר מדוע חשוב לעשות תיאטרון אקטיבסטי

"לגבי היצירות שביימתי בעבר: אני מניח שלו יכולתי להחזיר את הגלגל, הייתי מנסה לצלול ליצירות שהן לאו דווקא רלוונטיות. למשל שייקספיר, צ'כוב, פינטר. המחזאים האלה לא מפסיקים למשוך אותי. אלא שחשתי מחויבות להסתייע בבמת התיאטרון כזירה לרעיונות אלטרנטיביים למציאות הישראלית הקונקרטית, שמאז ומתמיד ריתקה אותי. המחויבות הזאת, שהחלה כשחקן על במה מקצועית בתיאטרון חיפה עם נולה (צ'לטון) ועם עודד קוטלר, חיברה בהמשך ביני לבין כותבים ישראלים כמו מוטי לרנר ובועז גאון, שהיו שותפים ליצירות משמעותיות בחיי. ועל כך אני אסיר תודה. פעם ניסיתי לברוח לפנטזיית נעורים ולביים את 'הבוגר' בתיאטרון חיפה ונפלתי על הפנים. היום כשהתבגרתי, אני מבין למה. בסך הכל אני חש מצד אחד סיפוק מבחירותי לאורך השנים, ומצד אחר אני מבין מהצלחות שאירעו לאחרונה, כמו פרויקט 'הטווס מסילואן' – שהייתי צריך להתחיל לחפש פרויקט כזה לפחות עשר שנים קודם".

"ראשית, אין לי ראיית עולם בלתי מתפשרת. להפך. לו לא ידעתי להתפשר, הייתי רואה עצמי אידיוט. ואני מקווה שאני לא. כל חיי התפשרתי והצעתי לאחרים להתפשר. הבעיה בהתפשרות שאין בה טעם אם לא נועדה לקדם מהלך משמעותי: יצירה, בניית קשר או תיקון חברתי. כאשר יוצרים, מנהלי תיאטרון או מבקרי תיאטרון מתפשרים עם טעם הקהל באופן עקבי, הם עלולים למצוא עצמם הרחק מאוד מהאג'נדה שבגללה יצאו לדרך חייהם. וכמובן, כאשר משטר לאומני וימני נחוש אידיאולוגית ובעל סממנים משיחיים מפעיל את מלוא כוחו על מנת לעצב מחדש את התרבות שלנו, נגזר על כולנו לפעול בתבונה, ברגישות, אבל גם בנחישות לא פחותה מזה של נציגי המשטר. אחרת נמצא עצמנו כל כך רחוקים מהערכים שבגללם אנחנו במקצוע. כל כך רחוקים עד שנשכח מהם. ההתקרנפות בישראל של היום היא סכנה אמיתית, והיא מפחידה אותי. בגלל זה בכל בוקר אני מביט במראה ומחפש אם לא צמחה לי קרן על הקרחת".

"כל התיאטרון הישראלי, הציבורי והפרינג'אי שכלל את כליו ואת שפתו בעשורים האחרונים. ועל כן ניתן להבחין בעבודות משובחות על כל הבמות. זה נוגע לשפת הבימוי, למשחק ולעיצוב. דווקא על רקע היכולת לקיים תיאטרון עכשווי ומשוחק היטב בולטת השאלה הנוגעת לאחריות המוסרית של תיאטרון כזה לחברה שבה אנו חיים. אתמול שמעתי ביוטיוב ביצוע מצמרר של שי צברי ל'העיירה בוערת'. מהביצוע עולה בעצמה החוויה של הפנייה אלינו כאן ועכשיו 'ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה...' זו צריכה להיות תחושת הדחיפות המוסרית שלנו. שרפה, לא פחות משרפה: הון ושלטון מושחת חוברים ליצור בארצנו את הפערים הכלכליים הקשים ביותר במערב, ובמקביל מהדק המשטר את שלטונו הצבאי בן ה־50 שנה כמעט על שני מיליון פלסטינים".

"אני מתרחק מבשורות חורבן כמו מהחורבן עצמו. המבשרים הם אלה המעדיפים לבשר במקום לפעול. לכל אחד מאיתנו ישנה אחריות לפעול בתחום שבו אנו טובים על מנת להרחיק את הרעה. אכן, החיים בארצנו הם פחות ופחות מובנים מאליהם. לא בגלל טבע העם היהודי אלא בגלל הטבע האנושי והחברתי כאשר חברה חיה על חרבה מאז שהיא קמה, ואין לה עניין אמיתי להשתלב בתוך האזור שבו היא שוכנת, אלא להיות וילה בג'ונגל – יש לזה מחיר, ראה דרום אפריקה. על מנת להתכונן ליום שבו תקרוס מערכת הביטחון המגנה בקושי על חיינו באזור, צריכים לקום כוחות אזרחיים שיציעו אלטרנטיבה למקהלה המזמרת 'לנצח נאכל חרב'. אבל לשם כך צריך לצאת מהתיאטרון אל הרחוב".

"מיכאל הנדלזלץ מנסח זאת היטב היום ברשימה שהוא כותב על הצגתי 'אדם הוא אדם'. הוא כותב על הצורך להיות ערמומי על מנת לספר את האמת. לזה בעצם אני חותר בעשייתי האמנותית. למצוא עוד ועוד דרכים לספר את מה שנראה לי אמת. לפעמים אמת קשה. בבימוי של 'אדם הוא אדם' בא לידי ביטוי מאמץ לפתח שפה שתהפוך את הצופה לאדם הנהנה מבידור מצד אחד, אבל גם שותף לדיון חברתי פוליטי נוקב על טבע האדם, ומה שקורה לו בחברה הנשלטת על ידי הון וצבא".