כמו פרפר, המתעופף מפרח לפרח ומלקט את הצוף, כך מתנייד נתן דטנר בין תפקידים ראשיים במסע קסם חלומי. עוד הוא ממשיך לככב כפרופסור היגינס ב"גברתי הנאווה" בהבימה וכגורודיש בקאמרי, שם נפרד זה מקרוב מהרומן החלומי שלו עם טוביה החולב ב"כנר על הגג", וכבר הוא זוכה בהבימה לתשואות בהצגה “פליישר", שעמה יחגוג מחרתיים יום הולדת 60.
דטנר מצטייר כמגשים חלומות סדרתי. "לא הפעם", חשוב לו להבהיר. “'פליישר' דווקא הגיע אלי בדלת האחורית. בשלוש–ארבע השנים האחרונות מדברים על ההצגה הזאת בהבימה וכל פעם היו הקראות וניסו ליהוק כזה או אחר".
“זה לא השיקול כעת, אלא שמדובר במחזה טוב, שלצערנו לאחר 23 שנה הוא יותר רלוונטי ממה שהיה כשהועלה לראשונה בהקאמרי. כשניסו ליהוקים שונים בהבימה, הייתי עסוק בהצגות אחרות. בינתיים עברה ההצגה לידיים של משה קפטן, במאי ‘כנר על הגג', שהוא ואני אוהבים לעבוד יחד. פתאום הוא הסתכל בלוח של הצגות ‘גורודיש' והבין שיש אפשרות שאקח את התפקיד על עצמי".
“אני הוא הילד הפולני הקטן שעדיין מאמין שאם לא יתאמץ לא תהיה לו עבודה. כן, אני חושש מזה. עדיין עלולה להיווצר סיטואציה שאמצא את עצמי בלי תפקיד כלשהו. אל נשכח שאני פרילנסר ולא קבוע בשום מקום. רק זה חסר לי, למצוא את עצמי בלי עבודה".
“יש כאן משהו מצחיק. במחזה של יגאל אבן–אור, 'פליישר' הולך לבדוק את טופס הלוטו שלו ואמור לשיר את ‘לו הייתי רוטשילד'. כאן התקוממתי. לא היה נראה לי לחזור על שיר ששרתי במקום אחר. באשר לדמות, החלבן ב'כנר' הופך כאן לקצב בעל אטליז. זהו אדם שעבר את השואה, נלחם במלחמת השחרור. כשהגיע בארץ למנוחה ולנחלה, הוא מוצא עצמו נלחם בכפייה הדתית".
“בהחלט. המחזה עוסק בתופעה של השתלטות של חרדים על שכונות בערים. הרי הם לא באים לחיות איתנו אלא באים להשתלט. זה נורא ואיום. אומנם אין לי בעיה שיקימו ישיבה אפילו מול הבית שלי, אבל אם בגללם לא יהיה לי נעים לעשות מנגל בשבת, לך תדע לאן זה יגיע".
“התיאטרון לא תורם ולא משפיע. הוא רק מעורר בעיות ומעלה סוגיות, אבל לא פותר. תפקידו להיות מראה מול פני החברה. כל ויכוח שההצגה הזאת תעלה, יבורך".
“יש כאן הקבלה למה שחוויתי בחיים. כמו בני הזוג פליישר, שעברו את השואה, גם הורי היו שם. אמא שלי ההונגרייה הייתה באושוויץ, אבי היה במחנות עבודה בפולין. ככה גדלנו בבית. אבא שלי האמין שאין אלוהים בגלל שהייתה שואה, ואילו אמא שלי אמרה שיש אלוהים בגלל שהיא ניצלה. מהבחינה הזאת אני פאר היצירה של אמא שלי. לעומת אחותי הגדולה, יונה, שנולדה שבע שנים לפני והתחנכה כחילונית, כפי שאבא שלי רצה, אמא שלי החליטה שאני שלה. היא קראה לי על שם אביה ושמה לי כיפה על הראש, שאיתה התהלכתי עד גיל 14".
“זאת הייתה תוצאה של לחץ חברתי בשכונה החילונית שבה גדלתי. רציתי להיות מעורב בחברה הקרובה אלי ולא לנסוע שבע תחנות אוטובוס לבית הספר הדתי. כשהחבר'ה הלכו ללמוד בתיכון ‘קלעי' בגבעתיים, הקרוב אלינו, החלפתי צד. אז נפרדתי מהכיפה ועברתי מהכינור לגיטרה".
“אני משתמש, בין השאר, בפרמטרים שלקחתי מאבי המנוח. כמו כן, אני נעזר בזיכרון שיש לי מהאטליזים שאליהם הייתי הולך עם אמא שלי לקנות עוף, כשהקצב היה חותך לנו אותו מול העיניים. גם היינו הולכים לחנות הדגים כדי לקנות קרפיונים. זה היה ואיננו, אבל המראות מאז נשארו לי חזק בזיכרון. כשהגיעה התפאורה של ההצגה ישר הרגשתי בבית.
איך אתה אומר בהצגה, “בשביל הגויים אני מספיק יהודי כדי למות, אבל בשביל היהודים אני לא מספיק יהודי כדי לחיות".
לדברי דטנר, ההפקה הנוכחית של “פליישר", בניגוד לקודמת שהועלתה לפני שנות דור בהקאמרי, בבימויו של עמית גזית ובכיכובו של יוסף כרמון, היא אופרה אחרת לגמרי. “מרים גבריאלי, המשחקת ב'גברתי הנאווה' את אמא שלי, שיחקה בשעתו בהקאמרי את דודה רוזה, שאותה משחקת הפעם רבקה גור. לאחר שראתה את ההצגה שלנו, איך שביים אותה קפטן, הגיבה ‘וואו, עשיתם מזה אורטוריה'. איזו אמירה נהדרת נוכח הממד המוזיקלי שהוסיף קפטן להצגה".
“זה התחיל מבעיה טכנית של לוחות זמנים והפך לתופעה מרתקת. את ההצגה הזאת צריך לראות פעמיים עם שתי שחקניות שונות בתכלית בתפקיד ברטה, אשתי - חנה לסלאו וסנדרה שדה. שתיהן עושות מצוין את התפקיד, כל אחת בדרכה שלה, אולי בהשפעת מה שקיבלו בבית - חנה כבת של כובען וסנדרה כבת של זמר אופרה".
“בהתחלה, בחזרות, זה היה קשה. שחקנים מתרגלים לקבל דברים מהפרטנרים שלהם. קיבלתי מהן דברים כה שונים עד שזה טלטל אותי, הגם שקשה להתבלבל ביניהן. זה לא רק המראה הפיזי הכל כך שונה שלהן, אלא שגם האנרגיות שהן מביאות להצגה שונות, וההומור שונה לגמרי".
“איכשהו לא יצא לי לשחק איתה - לא בהקאמרי, לא בהבימה. גם עם חנה אף פעם לא שיחקתי, אבל ביימתי אותה במחזמר לילדים ‘אלאדין', שבו היא הייתה הג'יני. חנה הרי לא משחקת הרבה ברפרטוארי, ואם כן אז קומדיות. הפעם היא נכנסה לדרמה אפילו על גבול הטרגדיה".
“לחנה יש אנרגיה בלתי נדלית ולפעמים אי אפשר לעצור אותה. בחזרות מולה אתה מוצא לרגעים את עצמך על הרצפה ולפעמים אתה אומר לה ‘חנה, די'. כי חנה, בעצם, היא ילדה בת 12. זה החן המדהים שלה. היא בעלת אינסטינקטים חייתיים של במה שאין להם אח ורע. איתה זה כמו ברכבת שדים. אם אתה צריך לצרוח בירידה, אתה צורח".
לפני שנהיה שחקן נערץ, הופיע דטנר בלהקת פיקוד הדרום. “הייתי שם ברביעייה ששרה משירי האחים ז'אק", הוא אומר. “אפילו הקליטו אותנו. מתוך בלבול, קלטת של אחד השירים שהקלטנו נכנסה בטעות לתקליט של רביעיית מועדון התיאטרון, שהתמחתה בשירים האלה. התקווה לחדש באזרחות את הרביעייה, שבה הופעתי עם דורון מזר ונתן נתנזון, נגוזה כשמת אודי בוכמן, הצלע הרביעית בהרכב שלנו".
במקביל דטנר, שכבר ב–1998 ביים את המחזמר “אלאדין", מפתח קריירת בימוי. הוא עומד לביים בהבימה הצגה נוספת, קומדיה, לאחר שביים שם את הצגת “משפחה עליזה". “במאי, בהשוואה לשחקן, רואה את התמונה הכוללת בהצגה ובכך הוא כמו מנצח תזמורת", הוא סבור. “כך ראיתי גם את הניהול כשניהלתי את תיאטרון באר שבע. למנהל תיאטרון יש השפעה רבה, וזה הוסיף עניין לעשייה שלי".
“המרוץ אחרי הכסף, שבתיאטראות בארץ הפך לדבר בלתי נסבל. פקידי האוצר רומסים כל חלקה טובה בעולם התיאטרון. אתגר הניהול קורץ לי כל הזמן, אם כי כנראה לא לגבי התקופה הנוכחית, כשאני נמצא בשיא העשייה שלי כשחקן".
בד בבד עם תפקידיו בתיאטרון החל דטנר את הקריירה גם כבדרן. הוא זכור מ"שיר הבטלנים", שבאופן בלתי צפוי הביא אותו ואת קושניר לאירוויזיון. “היינו צמד שקם באופן בלתי מתוכנן לאחר ששיחקנו יחד בהצגה ‘אילוף הסוררת' בבאר שבע", הוא אומר. “שם גם הייתה לי כימיה לא רגילה עם ‘הסוררת', ריטה, שאותה פגשתי באחרונה על במת ‘גברתי הנאווה'. כדי לא להתנתק לגמרי מהבידור אני מריץ בטפטופים את הצגת היחיד ‘דטנר על הגג'".
“בעיני זה נפלא שאדם שיש לו גישה לאמנות - והרי רובי ריבלין גם הופיע בתוכנית סאטירית - הוא הנשיא. אני מצפה שהנשיא ריבלין יגלה יותר מעורבות בתחום התרבות. מה יש, רק לברק אובמה מותר? חבל שב־20 השנים האחרונות הדיאלוג בין הממשל כאן לבין התרבות הוא על גבול ההתעלמות. יש משהו פגום בהסתכלות על התרבות כעל סרח עודף השייך לאליטה מסוימת. זה עומד בסתירה גמורה לצריכה הגבוהה כאן של סוגי התרבות השונים. לצערי, אין לנו שום עידוד מהממשלה".
“ועוד מילה לשרה רגב. אני אומר שזה בסדר אם היא רוצה לדבר עם מרכז הליכוד, אבל למה לערב בכך אותנו, האמנים, תוך כדי השמעת אמירות שעלולות להביא למלחמת אחים? את לא בקמפיין, את שרת התרבות. עלייך להרים אותנו, לא להכות בנו".
“כל אמנות".
“הכל. ולתת לקהל לבחור לאן ללכת".
“עם אודיה יש לי את הזוגיות הכי קבועה במקצוע. בתקופה האחרונה אנחנו מגישים מדי שישי בגלי צה"ל את התוכנית ‘בטלים בשישי'. שנינו באותו ראש, בחשיבה ובהומור ומביאים את החברות בינינו למיקרופון בתוכנית מאולתרת מא' עד ת'".
כבול לטלוויזיה
דטנר נמנה עם הכוכבים שאינם מזינים את טורי הרכילות. “הכי אני אוהב לבלות בבית", הוא מצהיר. “כאן אני כבול לכל הדברים הטובים והרעים שיש בטלוויזיה, כולל תוכניות ריאליטי".
“הועלה רעיון, שלא פסלתי על הסף, לגבי השתתפות משותפת עם אודיה בתוכנית ‘המרוץ למיליון'".
“אין מצב שזה יקרה. לפחות היינו עוברים שם איזו חוויה, אבל אני מעדיף לרוץ בתיאטרון".
התרעות פיקוד העורף