עדיין מאוהבים בשייקספיר: סוד הקסם של אחד מגדולי המחזאים בהיסטוריה

הוא ללא ספק המחזאי הגדול בהיסטוריה. כל תיאטרון שמכבד את עצמו מעלה את מחזותיו. כל שחקן ששואף לשלמות מתפלל שיקבל בהם תפקיד. כל מילה שכתב, כל טקסט ששרד, כל מערכה, מונולוג, אוהצהרה נועזת,  פטפוטי אהבה או דו־שיח קנטרני הם מקור לא אכזב לפירושים, לווריאציות, לאלתורים ולמחקרים עבי כרס. בימים אלה מציינים 400 שנה למותו. אז איך יכול להיות שהוא עדיין פופולרי כל כך, מבוקש כל כך, רלוונטי כל כך? מה היה בו שאין באחרים? מה סוד הקסם של ויליאם שייקספיר?
 

כמו בדרמה כתובה היטב, יום הולדתו המשוער של שייקספיר, 23 באפריל (הוא הוטבל לנצרות ב־26 בחודש ולכן ההערכה היא שנולד שלושה ימים קודם לכן), היה גם יום מותו של ויליאם שייקספיר, 52 שנה בלבד אחרי. הוא יצא לאוויר העולם ב־1564, בעיירה סטרטפורד שעל נהר האייבון, בנם השלישי מתוך שמונת ילדיהם (חלקם לא שרדו) של ג'ון שייקספיר רב הפעלים (סוחר צמר ותירס, יצרן כפפות עור וטועם אלכוהול לפרנסתו) ומארי ארדן, בתו של בעל אדמות. אלה היו שנותיו הראשונות של העידן האליזבתני, שבו מלכה על בריטניה במשך 45 שנה אליזבת הראשונה הנערצת, זו ששיקמה את הכלכלה הבריטית ושמרה על שקט ביטחוני שאפשר רנסנס תרבותי. שייקספיר יהיה עוד מעט אחת הדמויות המובילות שבו. 
 

בגיל 18, ב־27.11.1582, נשא שייקספיר לאישה את אן הת'אוויי בת ה־26, כשהייתה כבר בחודש השלישי להריונה. היא תלד לו שלושה ילדים, סוזנה הבכורה וזוג תאומים, ג'ודית והאמנט (שימות בגיל 11 וכנראה ישמש השראה לכתיבת “המלט"). הייתה להם נכדה אחת, שלא הביאה ילדים לעולם ונפטרה ב־1670. או אז נמחקה גם השושלת המשפחתית.

 

כשלוש שנים לאחר נישואיו, הותיר שייקספיר את רעייתו ושלושת ילדיו הקטנים מאחור ועקר לעיר הבירה, שם פצח בקריירה מרשימה של כתיבת מחזות, חיבור סונטות וגם משחק. 
 

נמצאו סימוכין לכך שהיה כבר ב־1592 חלק מהסצנה השוקקת של התיאטרון הלונדוני. אבל שבע השנים עד אז מכונות “השנים האבודות", כי לא ברור מה כתב ומה אבד בדרך. ההשערה היא שוויליאם הצעיר נמשך גם לגברים (מרבית הסונטות שלו הוקדשו לדמות שכונתה “האדון הבהיר"). באותה תקופה נשים לא הורשו לשחק על הבמה ועל כן גברים, בפועל, נישקו גברים אחרים בסצנות האהבה הלוהטות שהמציא עבורם.

 

שייקספיר היה יוצר חרוץ ביותר. משערים שכתב קרוב ל־60 מחזות, אך רק 37 מהם השתמרו. לכך הוסיפו לא פחות מ־154 סונטות (כלומר, שירים בני 14 שורות מחורזות), שתי פואמות דרמטיות (שירים ארוכים במיוחד), וכמובן קריירת משחק (למשל, הרוח במחזהו "המלט"), ניהול קבוצת תיאטרון (החל מ־1599 היא פעלה בתיאטרון הגלוב שהוקם עבורה על גדת התמזה, אך נשרף ב־1612, כנראה כתוצאה מיריית פגז תותח בעת המחזה "הנרי השמיני") וגם המצאת מילים. אם אליעזר בן יהודה הוא מחיה השפה העברית, אזי שייקספיר הוא מחדש השפה האנגלית, שלה הוסיף לא פחות מ־1,700 מילים חדשות (למשל, lonely ו־hurry) ושמות כמו ג'סיקה ואוליביה. אבל כל זאת לא יסביר את כוחו האמיתי. הרי הוא באיכות ולאו דווקא בכמות.

 

במשך שנים טענו חוקרים וסתם קנאים שלא ייתכן שצעיר פשוט, לא משכיל בצורה יוצאת דופן, יחבר את הנעלות שביצירות האנושיות. אבל אולי זה כל העניין, אינך חייב לדעת הרבה על העולם החיצוני לך אם אתה מבין היטב את מה שמתרחש בתוכך. ושייקספיר היה האדם הזה. הוא ביטא בדרך של פיוט ושירה, דיוק וחדירה, התעניינות והקשבה, תובענות והשפלה את מה שמתחולל במוחנו. גם אם זה מוח של מלך בסוף ימיו, נבל חורש מזימות, נערה מאוהבת, שיכור סובא, אישה יצרית, לוחם במלוא אונו, או נפשו הדוויה של רוצח שפל במיוחד, שלא לומר סוחר יהודי נרדף. כל אחד ואחת מהם היו אמינים, בהירים, נכונים להישמע, והמילים ששם בפיהם היו חותכות, סמוקות, מעמיקות, חותרות למגע, מלאות השראה ואפופות בחלומות או בביעותי לילה.
 

הוא ידע לסגנן עלילות, לבנות מתח, לייצר רגעי קסם בלתי נשכחים, לערסל את לבנו, להפעיל את יצרינו ולגזול את דמעותינו. ב־16 הקומדיות מתחילת דרכו (ביניהן “חלום ליל קיץ", “מהומה רבה על לא דבר" או “כטוב בעיניכם"), 11 הטרגדיות שבהמשך (“אותלו", “מקבת", או “המלט") ועשרת מחזותיו ההיסטוריים (“הנרי החמישי" או “ריצ'רד השלישי") כתב את השירה הנעלה ביותר שאפשר. שירה על רצח, בגידה, טירוף, ניאוף, אהבה וגאולה. שירה שגם אם היא משעשעת, היא עדיין פילוסופית במהותה. שירה על רוחו של האדם. כזאת שריגשה את המלכה אליזבת כשהופיע בפניה וגרמה למלך ג'יימס הראשון לתמוך בו כלכלית (אחר כך כבר התעשר דיו כדי להשקיע בנדל"ן). אך גם הרגיזה את הסובבים אותו, כמו עמיתו רוברט גרין, שכינה אותו בתחילת הדרך “עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".

 

מענג בכל פעם מחדש לצלול לתוך המחזות, להכיר מחדש את הדמויות, להיקשר אליהן, להזדהות עמן, לנוד בראשנו כמה מר גורלן וכמה עגום יהיה סופן, או לצחוק עמן מול התעלולים ששייקספיר המציא עבורן, או רקח במוחו. האם המוח הזה נעזר בכימיקלים כדי להשביח את התוצרת? בקיץ אשתקד פרסמו כמה חוקרים מדרום אפריקה שבמקטרות שהתגלו בחצר ביתו של גדול המחזאים נמצאו שאריות של קנאביס וקוקאין. אולי מצאנו את הסיבה לכך שלפחות 13 דמויות במחזותיו מחליטות לשים קץ לחייהן.
 

לעיירת הולדתו שב שייקספיר שלוש שנים לפני מותו. עד היום לא ברור ממה נפטר, במיוחד על רקע העובדה שחודש לפני שהסתלק מאיתנו חתם את צוואתו, שבה נכתב במפורש שבריאותו תקינה. נטען שאולי שתה לשוכרה וחלה בשפעת, אך לא נמצאה שום הוכחה חותכת לכך. ייתכן שפשוט הגיע זמנו, כמו היה גיבור מחזהו של מישהו אחר, בכיר ממנו. 
 

ויליאם שייקספיר נקבר בכנסיית השילוש הקדוש בסטרטפורד. הפסל שנעשה לכבודו מראה אותו שקוע בכתיבה, ובכל שנה דואגים להחליף את הנוצה שבידו. שבע שנים אחרי מותו פרסמו חבריו הנרי קונדל וג'ון המינגס את מחזותיו באסופה שזכתה לשם The First Folio. ואז הפציע הנצח.