11 הציורים הגדולים שתלויים על קירות גלריה "אסול" (azul) בתל אביב מלאים באופטימיות. הצבעוניות מהדהדת ומדגישה את הדמויות שמספרות סיפור קטן ונאיבי במקצת, אבל שמח. כל אלו לא מעידים כהוא זה על הסיפור המצמרר שעומד מאחורי תערוכת היחיד "2020".



לפני כשלוש שנים העלתה האמנית שרית רוטמן מודעה בפורום הפרעות אכילה בתפוז. "לפרויקט אמנות שעוסק בהפרעות אכילה דרושות נשים אמיצות", כתבה שם ולא הוסיפה. לנשים שפנו אליה כבר השלימה את החסר. כמי שסבלה במשך 16 שנים מהפרעות אכילה קשות, אנורקסיה ובולימיה, הפרויקט מבוסס על הסיפור האישי שלה. הציור סייע לה רבות בהתמודדותה עם המחלה, ובעזרתו ביקשה לעודד נשים אחרות ולהוכיח להן שאפשר לצאת מהמחלה.


המפגש הראשון של רוטמן (43) בפרויקט היה עם בחורה אנורקטית בשם תמר בראונר. "המפגש עמך סיפק לי חתיכת טלטלה רגשית במובן החיובי", כתבה לה בראונר לאחר מכן, "עצם העובדה שראיתי אותך בצורה מוחשית, שוחחתי, שמעתי, שיתפתי ואפילו חיבקתי, גרמה לי להבין שסיפורים כאלה על החלמה מקומם במציאות ולא באגדה... גם אני רוצה כבר משפחה משלי, ילדים, בן זוג אוהב וחיים ללא שדונים קטנים שמקננים בראש". אולם התחושה הטובה לא נמשכה זמן רב ושבועיים לאחר המפגש בראונר נפטרה כתוצאה מהמחלה.



"עוד לא מתי"


רוטמן לא הספיקה להעביר לבראונר את השאלון שחיברה, ובו ביקשה מהנשים לתאר את חייהן כיום ולחשוב איך הן רוצות שהחיים שלהן ייראו בשנת 2020. "התחלתי את הפרויקט בשנת 2012, שמונה שנים אחרי שאני עצמי יצאתי מהמחלה, וחשבתי שהן יכולות, תיאורטית, להיות במקום אחר אחרי שמונה שנים". אחרי סדרה של מפגשים עם 11 הבנות, רוטמן ציירה לכל אחת מהן ציור שמתאר את העתיד שלה. את התערוכה שבה מוצגים התיאורים אצרה חניתה אליצור, והיא תציג עד 14.5.



איך האמנות סייעה לך להחלים מהמחלה?
"ההפרעה התחילה אצלי בגיל 16. בתקופה בחיים שבה את מרגישה שאין לך שליטה על כלום, פניתי למה שיכולתי לשלוט בו: מה שנכנס לי לפה. מאז ועד גיל 30 הצבע השולט בציורים שלי היה שחור והמוטיב החוזר היו נשים בודדות. בגיל 30 הבנתי שאני עוד כאן ועוד לא מתי. כשחברה המליצה שאצייר תמונות של זוגיות, לקחתי כמה צבעים שנשארו לי מצביעת הבית ושרבטתי משהו. זה פתח לי פרץ של יצירתיות שלא נפסק שנה שלמה".



בסוף אותה שנה הגיע בן הזוג שלה, וזו הייתה הפעם הראשונה שרוטמן פתחה את הלב והדלת למישהו שיחלוק איתה את החיים האלו. "אנחנו 12 שנים ביחד עם שני ילדים ושני חתולים וכלב. אפשרתי לעצמי זאת בגלל התהליך שעברתי, אחרת זה לא היה קורה".



יש קווי דמיון בינך לבין הבנות שהגיעו אליך?
"אומנם הן בגילים שונים ומגיעות מרקע שונה, אבל אנחנו מדברות את אותה השפה. צריך להבין שמדובר בבנות מאוד אינטליגנטיות, מודעות, חושבות. חשובה להן השליטה, הרי זו מחלה של שליטה עצמית. כמישהי שהייתה שם לא מעט שנים ומסתכלת עליהן מהצד השני של המתרס, אני מזהה את המחלה: את דימוי הגוף הנמוך, את השנאה וההלקאה העצמית, את המלחמה בין הצד האופטימי הקטן לבין המחלה ששולטת בך ואת הבושה וההסתרה".



אפשר להסתיר? הרי הרזון ניכר לעין.
"אנשים נוטים לשייך הפרעות אכילה לאנורקסיה, אבל יש טווח גדול יותר. יש בולימיות שיתנהלו לידך ולא תאמיני איך נראים החיים שלהן בבית, יש השמנת יתר חולנית. ויש גם סוגים שונים של הסתרה. במקרה שלי, עד גיל 39 אף אחד לא ידע על הפרעות האכילה, רק המעגלים הקרובים. בגלל זה נכנסתי לפרויקט הזה, כי גיליתי שהבושה היא של כולם, לא רק שלי. אחת הבחורות שהגיעה אלי, למשל, לא יצאה מהבית במשך ארבע שנים. כיום היא לומדת לתואר ראשון והרבה מזה בזכות העובדה שהיא הצליחה לדמיין את עצמה בעתיד".



אוכל נעול במחסן


הדמיון של הבנות שהשתתפו בפרויקט "2020" לא לקח אותן רחוק מדי: אחת חולמת להיות שחקנית, אחרת מפנטזת שהיא בהריון מבן הזוג שלה ושלישית מדמיינת שיש לה סטודיו לריקוד ושהיא נשואה לרופא. אולי אלו נראים כמו חלומות קטנים, אבל עבור הנשים שמתמודדות במשך עשר שנים או יותר עם אנורקסיה, להיות בהריון הוא חלום גדול מאוד, שמסמל סוף טוב.



הפרעת אכילה היא מחלה מתעתעת. מחלה שמתחילה ומסתיימת בנפש האדם. "היציאה ממנה מתרחשת בגלים", מסבירה רוטמן, "זה לא קורה בבת אחת. לקח לי חמש שנים עד שיכולתי להגיד שאני בריאה".



"את יכולה להצביע על הסיבות שהובילו אותך לפתח הפרעות אכילה?
"זה בעיקר דימוי גוף נמוך שהיה לי בתור ילדה, ובעיות עם עצמי. יש אנשים שיאשימו את התקשורת ואת הפרסומות, וזה לא שאני מקלה ראש בכך, אבל יש משהו שטחי בהאשמת עולם הפרסום והפוטושופ. מהשיחות שהיו לי עם הבנות ומההרצאות שאני מעבירה בנושא אני מבינה שזה יכול לקרות לכל אחת. אין חיסון למחלה הזאת. את יכולה להגיד שגידלת את הילדה שלך כמו שצריך ואז המפקד בצבא יגיד לה שהיא שמנה וישבור אותה".



ומתוך זה לא קל לדמיין את העתיד.
"אם אתה בדיכאון עמוק, והמחלה קשורה לזה, קשה לך לדמיין את מחר בבוקר ובטח לא שמונה שנים קדימה. אחת המשתתפות שאלה אותי מה יקרה אם יעברו שמונה שנים והיא לא תגיע למה שיש לה בציור. אמרתי לה שאני מאמינה שצריך לכוון גבוה ולפגוע באמצע מאשר לא לכוון בכלל. אני מעריכה ומוקירה אותן על העניין הזה, שמעיד על הצד האופטימי שיש בחייהן, וגם על ההבנה של מה המחלה עושה למשפחות שלהן".



שנפגעות לא מעט.
"בניגוד למחלה רפואית שבה כל המשפחה מתאחדת וכולם נרתמים לעזור, הפרעות אכילה יכולות לפרק משפחות. הן מאוד מסכנות, גם בגלל הבושה, גם מכיוון שאין שום דבר שהן יכולות לעשות חוץ מאשפוז בכפייה, גם כי הבעיה מסיטה את תשומת הלב משאר בני הבית. הכרתי בחורה בולמית שגרה בבית עם האחים הקטנים שלה, והמשפחה נעלה את האוכל במחסן. אלו דברים קשים מאוד".



דיברת עם אנשי מקצוע במהלך העבודה שלך עם הבנות?
"שלחתי הזמנות לכל המחלקות להפרעות אכילה להגיע לפתיחת התערוכה ואף אחד לא הגיע. חבל. תפתחו את הראש. יש מיליון סוגי טיפולים. עברתי בתי חולים, כדורים פסיכיאטריים, פרחי באך ומה לא. ובסוף עשיתי את זה לבד".