“לא הייתה לזה המשכיות אחרי שהורי עלו ארצה ב–48'", מוסיפה אליאן, במקור גליצקי. "אמא הלכה לעבוד בשביל הפרנסה בבית חרושת לקרטון. מוזר שכל השנים היא לא סיפרה לי על אותה הצגה ועל החלום שלה להיות שחקנית. עכשיו, עם הפרס, אולי אני מגשימה איכשהו את החלום שהיא לא סיפרה לי".
“ולא רק היא", מציינת כלת הפרס. “התברר לי שאמא באה ממשפחה של אמנים. סבתא שלי הייתה מורה לריקודים סלוניים בעיירה שלהם ואחותה הייתה פסנתרנית שניגנה בסרטים אילמים. גם היה לי דוד שניגן כינור שני בסימפונית של לונדון. כן, ללונדון הם רצו לנסוע, אבל אמא שלי סחבה אותם לארץ, כי הייתה מאוהבת באבא שלי".
“נראה לי שזה היה בהצגת ‘אחי גיבורי התהילה' מאת הווארד פאסט שהעלינו ביסודי ביפו. זה מצא חן בעיני, אבל עדיין לא חשבתי להיות שחקנית. למעשה, הרומן שלי עם הבמה החל כאנה פרנק בהצגה שהצגנו בחוג לדרמה, בתיכון עירוני ז', ביפו. המדריך שלנו, רפאל צבי, מחלוצי הבימה, היה המנטור שלי בעולם התיאטרון. בין המשתתפים איתי שם היה חיים וישניא, לימים רמון. אני מתארת לעצמי שבתור פוליטיקאי זה שימש אותו היטב".
“זה בא מעובדות. הרשה לי להפתיע אותך שוב. היית מאמין שזאת הפעם הראשונה שאני מקבלת פרס מהאקדמיה לתיאטרון? אז לא קיבלתי עד כה. ולא עשיתי מזה עניין. נשארתי בבסיס אותה יונה מיפו וככזאת לא נראה לי שמשהו מגיע לי מאיזשהו מקום. אין לי כוונה להצטנע, אבל ככל שנעים לזכות, זה מביך אותי. כשהודיעו לי על הזכייה בפרס הזה, התגובה שלי הייתה ‘מה, כבר סיכומים? אני לא צעירה בשביל זה?".
“מה אתה אומר. מפלים אותנו גם כאן? לא ייאמן. אבל זה אולי הגיע בזמן. ייתכן שיש איזה סידור נכון כשאת ההספדים אתה שומע בעודך בחיים".
“אני עוד לא יודעת. עדיין יש לי טיפה זמן להחליט".
“כששחקנים כמוני מעלים את הנושא, ישר חושדים שאנחנו רוצים להרוויח יותר. לא מבינים שאנחנו רוצים שהיכולת ליצור תהיה גדולה יותר, ולא רק לנו אלא לכל סוגי התרבות בארץ. התקצוב דל ועכשיו כל מוסדות התרבות נאבקים על חייהם. כשנאבקים כדי לא להתמוטט, יכולת היצירה נפגעת, באין האפשרות לנסות, לחפש ולהיות הרפתקני יותר. מוזר שאצלנו, עם הספר, לא מבינים את זה. העם היהודי נשמר בזכות הרוח ובזכות התרבות, לא רק בזכות הכוח שלו".
“זה לא מקובל עלי. הביטחון הוא לא חזות הכל. אני לא מודאגת רק מהאיום הביטחוני מבחוץ אלא גם מהאיום עלינו כחברה, שהופכת שסועה ואלימה ומאבדת את ערכיה".
“עוד לא יצא. מתישהו נפגשנו והתחבקנו. השרה מאוד נעימה ומתיידדת, אבל לא די בכך. אם היא תשאל אותי, אומר לה שמה שלא תעשה, כבעלת יכולת ביצועית כפי שיש לה, לפני הכל עליה להביא עוד כסף לתרבות ולא לתת למישהו יותר על חשבון מישהו אחר".
“ישר הייתי פועלת להגדיל את התקציב. ושלא יספרו לי שאין כסף. שטויות, יש כסף, תלוי לאן הוא הולך. אני כבר לא תמימה. יש לי מנהל תיאטרון בבית (ששי
קשת, מנכ"ל תיאטרון יידישפיל - יב"א)".
אם להתייחס לקריירה של אליאן, שחקנית נפלאה, ההולכת ומשתבחת עם השנים, ייאמר לזכותה שהיא ידעה לעשות את הבחירה שלה בזמן. לאחר שבראשית דרכה המקצועית התבלטה יותר בקולנוע, בעקבות כיכובה ב"נורית", סרטו של ג'ורג' עובדיה, שבו פגשה את ששון–חייה, בחרה להתמסר מעל לכל לבמה.
“כשחקנית אני מרגישה שאין תחליף לדבר הזה שנקרא תאטרון, המבוסס על מגע ישיר עם הקהל", היא אומרת. “כאן יש לי יותר שליטה על התוצאה המוגמרת מאשר בקולנוע ובטלוויזיה, שם אני תלויה במצלמות ובעריכה, במשהו שבסופו של דבר הוא יותר יצירה של הבמאי. תפקידים כמו אמנדה, שאני משחקת כעת ב'ביבר הזכוכית' והופכים לי את הנשמה, כמעט אין כמותם על המסך".
ליונה מיפו, כפי שהיא מקפידה להדגיש, הזדמן לפתוח את מפעל החיים שלה כשחקנית כמו נסיכה. ב–71', כסטודנטית בת 21 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שלח אותה עודד תאומי, המורה שלה בחוג, להיבחן בתיאטרונו, הקאמרי, להצגת “ביוגרפיה", מאת מקס פריש, למעשה כדי שתופיע בה כאשתו.
“'תלכי להיבחן', אמר לי עודד ואת זה לא אשכח לו כל החיים", משחזרת אליאן. “באתי לבחינה, אני, שחקנית צעירונת, ומולי לאופולד לינדטברג, מגדולי הבמאים בעולם. הוא הסתכל עלי ככה וישר קיבל אותי לתפקיד. עודד לא הסתפק בכך ותוך חודשיים גם ביים אותי לצד יצחק חזקיה בהצגת ‘יום אחד מתעוררים' של דניאל הורוביץ".
מהר מאוד טפחה המציאות על פניה, והסטירה לא בוששה להגיע. אליאן, שהמשיכה מיד לתפקיד אליס בהצגת “הן לא תיקחהו עמך", לא זכתה להשלים עונה שנייה בקאמרי. שלושה תפקידים ראשיים תוך שנתיים ומה שנדלק מהר, כבה מהר.
“שחקנים ותיקים בקאמרי מאוד פחדו מאיתנו, הצעירים שהגיעו לתיאטרון", היא נזכרת. “כך חוויתי לראשונה פיטורים כשחקנית. אבל כבר אז הוכחתי שכאשר אני מקבלת בעיטה, אני מנצלת את זה כדי לקחת תנופה ולעוף קדימה. סרט רדף סרט ומהתאטרון המסחרי קיבלתי הצעה להחליף ב'בוטיק השקרים' את דליה פרידלנד מול זאביק רווח, גדול השחקנים בעיני. לשחק איתו היה בית ספר. כך לא הפסדתי מהפיטורים, מה גם שאז שיחקתי את אדית פיאף ב'פדאם פדאם' עם סנדרה ג'ונסון. זה היה נפלא. תמיד היה לי חיבור מוזר לתרבות הצרפתית וגעגוע לפריז, שאז עוד לא הייתי בה. הלל מיטלפונקט ראה אותי שם והביא אותי לשחק בהצגה שלו, ‘מי תהום', שעמרי ניצן ביים בהבימה ב–77'".
“אני, שחקנית צעירה, מצאתי את עצמי שם מול שחקן בעל שיעור קומה כמו קלצ'קין", אליאן נזכרת. “לא כל השחקנים הוותיקים שפגשתי אז בהבימה היו טובים, היו גם כאלה שהטרידו, כפי שאומרים היום, אבל כולם היו אגדות, גדולים מהחיים, עם התייחסות אל התאטרון בקדושה, לעומת התאטרון של היום, שיש בו יותר חולין".
“מדהים איך היה צעיר ברוחו. אני זוכרת את עצמי נאלצת לדבר אליו בחזרה בגסות ונרתעת, כי בשבילי הוא היה אז כמו הסגן של אלוהים. קלצ'קין הבחין במבוכה שלי ואמר ‘יונה'לה, זה תאטרון, תעשי את התפקיד כמו שאת צריכה".
ועוד רגע בלתי נשכח מאותה תקופה: “תרצה אתר, שתרגמה את המחזה ‘ארבע נשים', שבו שיחקתי, גם כתבה לו את השיר ‘בלדה לאישה' שהלחין וילנסקי. מהבימה ביקשו מששי להקליט את השיר ובדיוק אז תרצה נפלה אל מותה. השיר המצמרר נשאר לנו כמשהו טראומטי".
האופי הנועז של אליאן התגלה ב–80'. “להבימה הגיע מנהל אמנותי חדש, דוד לוין, וכשהבנתי שאני לא בדיוק בתוכניות שלו ביקשתי ללכת, והלכתי", היא מסבירה. “תמיד ידעתי לקחת סיכונים. אז הלכתי על כל הקופה ו'מורה שיגעון', הצגת היחיד שהצגתי, הייתה להיט". במקביל הגיחה לתיאטרון באר שבע, ו"מהצגת ‘ועידת פסגה' זוכרים לי את הנשיקה האלמותית עם גילה אלמגור". בבאר שבע קיבל חותמת הקשר המקצועי ההדוק שלה עם ציפי פינס, היום המנהלת הכל יכולה של בית ליסין.
“נפגשנו עוד קודם", מבקשת אליאן לדייק. “את ציפי, שהייתה גם במאית–שחקנים בתוכניות ‘שלוש, ארבע, חמש וחצי', שבהן הופעתי עם ששי, הכרתי מאוניברסיטת תל אביב. למדנו יחד, אם כי אני מיהרתי לעזוב. מאז אנחנו חברות. כשעזבתי את הבימה, כשכאמור הימרתי אז, היא אמרה לי משפט שבגללו אני נאמנה לה עד היום - ‘יונה, אל תדאגי. כשתרצי לשחק, תמיד תוכלי למצוא אצלי תפקידים".
ועוד חברות, היקרה ללבה של אליאן: “בראשית פרק ב' שלי בהבימה, ב–86', שיחקתי עם ששון גבאי ב'נסים ונפלאות בקופסאות שימורים'. המפגש איתו היה חוויה משמעותית בחיי. זו הייתה הפקה די כושלת, אבל צמחה לי ממנה ידידות עם ששון. כשהגיעה אלי הצעה להעלות בתיאטרון המסחרי הצגה אחרת של דאריו פו, ‘זוג פתוח', קראתי לו. מאז, מתי שאפשר, כמו לאורך השנים בבית ליסין, אנחנו זוג על הבמה. יש הרבה ששון בחיי. מצד אחד ששי שלי בבית ומצד שני ששון בתיאטרון ועם דפנה שלו אנחנו שני זוגות של חברים. כעת, לאחר שאיזה זמן לא יצא לנו לשחק יחד, אנחנו מתגעגעים".
כאן לוקחת אליאן אוויר ומעירה: “בעודנו רצים עם ‘זוג פתוח' במסחרי, הציעו מהבימה קביעות לששון ולי. בילינו יום שלם על שפת הים ושקלנו יחד את ההצעה. שנינו הגענו למסקנה שקביעות היא לא דבר טוב לאמנים. ויתרנו על התנאים הסוציאליים שהוצעו לנו וסירבנו להצעת הקביעות. עד היום אני חותמת בבית ליסין שוב ושוב להצגה או לתקופה מוגבלת. אומנם אפשר לשלוח אותי הביתה ברגע, אבל מקצועית יש בזה משהו טוב מאוד, ששומר על הערנות של השחקן".
במהלך שבע שנות פרק ב' שלה בהבימה שיחקה את גרושה בהצגה הברכטיאנית “מעגל הגיר הקווקזי" מול יוסי בנאי, שכיכב שם בתפקיד אצדק. “זאת הייתה בשבילי זכות גדולה להכיר איש כמו יוסי", היא מציינת. “היה מדהים איתו. בחזרות הראשונות הודיתי בפניו במבוכה שכנערה הייתי מאוהבת בו ומגיעה לכל ההופעות שלו. יוסי הסמיק כששמע את זה. הקשר בינינו נשמר בהמשך. פעם נשלחתי מהתיאטרון במסגרת יחסי ציבור, משהו שאף פעם לא אהבתי, להתראיין לאיזו תוכנית טלוויזיה לא ממש מבריקה. למחרת צלצל הטלפון. ‘יונה, זה יוסי, למה?', הוא אמר בקולו המתנגן. מאז, שאלת הלמה הזאת הולכת איתי לאורך כל הדרך. לא פעם, כשמופנית אלי הצעה כזאת, מהדהד באוזני קולו של יוסי, וזה מספיק".
אליאן בבית ליסין מאז 91', כששיחקה שם עם תיקי דיין בהצגת “הזוג המוזר". “מצאתי בבית ליסין בית שנים קודם לכן, כשיענקל'ה אגמון ניהל אותו ואימץ את הצגת היחיד שלי, ‘מורה שיגעון'", היא מספרת. “התאהבתי בתיאטרון הזה מאז שהגעתי אליו, משום שנשאר בו משהו משפחתי אף על פי שגדל במרוצת השנים".
“יותר מ־20 שנה אנחנו מתמרנות מערכת יחסים מאוד מורכבת. מכיוון ששתינו נשים נבונות ודעתניות, אנחנו יודעות להפריד בין החברות בינינו לבין התאטרון. כשאני רוצה לבוא אליה בתור שחקנית, אני קובעת איתה פגישה דרך המזכירה שלה, ואז השיחה שלנו לגמרי עניינית".
כשחקנית שם התברכה אליאן במסכת תפקידים מפוארת. פילומנה. ביאנקה. מרתה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף". עלמה ב"עלמה ורות". הרבנית פייגה ב"שיינדלה". “זה אושר גדול איך שהתיאטרון הזה מחבק אותי", אומרת אליאן בהכרת תודה. “מצד שני, נראה לי שלא אכזבתי אותו. יש בי נאמנות גדולה לתיאטרון הזה, אני מתפקדת בו כשחקנית נשמה".
ב–2003 התברכה אליאן ב"מירה'לה אפרת", אחת מפסגותיה כשחקנית. “כאן הגשמתי חלום", היא משתפת. “אבא שלי דיבר לא פעם על ההצגה הזאת, שאותה ראה בגולה, ומה שמוצג בה קישר אותי לזיכרונות שלי מהורי. כששיחקתי את מירה'לה זה סגר בור גדול בנשמה שלי, מה גם שכעבור עשור חזרתי לאותו תפקיד ביידישפיל. לשחק את התפקיד המסוים הזה ביידיש היה עונג צרוף, וקיימתי הבטחה אישית לששי, שבא לנהל שם מתוך אידיאל".
“אכן, תפקיד אמו של מייק בראנט החזיר אותי לשואה. בבת אחת צפו מחדש הסיפורים מהבית ויצאו לי מכמנים מתוך הנשמה שאולי לא התכוונתי שיצאו לאור. אגב כך ביקרתי בפולין, לאחר שכל השנים נמנעתי מכך, משום שאצלנו בבית היו אומרים שהפולנים היו יותר גרועים מהגרמנים, ובעיני פולין הייתה מקום ארור. כשלבסוף הגעתי לשם עם משלחת שחקנים, עברתי מסע מאוד מטלטל. חזרנו ארצה לאחר שחוויתי שם סוג של היטהרות. אמרתי שזו הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודייה יותר מישראלית".
היא שבה מזוככת מטרבלינקה וחרשה את הארץ כאלונה בהצגת הלהיט “בית מרקחת שטרן בלום". “אני מייחסת חשיבות רבה מאוד להצגות המקור שאנחנו מציגים", היא אומרת. “בעבר, על פי רוב, הציגו אותן כמס שפתיים, אבל עברנו תהליך בתאטרון הישראלי. כיום קודם כל רוצים להציג בו מחזות מקור, שהקהל מרגיש מחובר אליהם".
“אמנדה היא אם חד־הורית לאחר שבעלה נטש אותה בשפל הכלכלי הגדול עם שני ילדיה. זו אישה קשת יום שלא חסרה הומור. אני אוהבת תפקידים מורכבים כאלה. עם מצבי הרוח שאני עוברת כאן, אני רואה בתפקיד הזה מתנה יקרה לשחקנית".
“אכן, בחודשיים של סיום העונה אני יותר בבית מאשר על הבמה. לאחר תקופה מתישה של הרבה הצגות מחוץ לעיר, נחמד שיש תקופת רוגע".
“אני לא מהמסמנים. תפקידים מגיעים אלי. אפילו במקרה. פתאום הציע הבמאי גלעד קמחי להעלות את ‘ביבר הזכוכית', ובלי תכנון מוקדם מצאתי את עצמי בתפקיד אמנדה".
“אף פעם לא הייתי שם באופן קבוע, רק פלירטים לאורך השנים, כשהתאטרון הוא תמיד הבית שלי כשחקנית. ההופעות שלי על המסך הן בונוס, בכלל לא הלחם והחמאה. לתפקיד רחל חסון ב'סברי מרנן' הגעתי אף על פי שאף פעם לא הייתי שחקנית של סיטקומים. אבל כשהציעו לי לשחק את בת הזוג של יהורם גאון, כמובן שלא יכולתי לסרב. אני לא מתחרטת לרגע. כאשתו בסדרה אני צוחקת המון. הוא כל כך מצחיק, לא רק אדם אדיר".
משפחת קשת חיה לה ברווחה ברמת אביב הירוקה. הבן הבכור, אריאל, הוא מוזיקאי מצליח, כדברי אמו. הוא היה נשוי לזמרת צעירה, גל דה פז, התגרש ומצא אהבה חדשה, לעומת הוריו שנמצאים יחד כבר 44 שנה. הבת, מאי, היא תלמידת שנה ג' בסטודיו ניסן נתיב.
אליאן נמצאת היום בגיל שבו הלכו ממנה הוריה לנצח. “יש הרבה חסרונות בהתבגרות, אבל האפשרות השנייה כנראה פחות טובה", היא מעירה. “מצד שני, יש יתרונות לגיל. בעיקר יותר תבונה ופחות צורך לרצות את כולם. ככה אני, כבר אזרחית ותיקה, אזרחית מודאגת לגבי דברים שקורים פה, שאם אפרט אותם אדכא את כולם".
“אני לא אופטימית. עצוב לי לראות את השסעים בחברה הישראלית ולחוות היפוך של ערכים שקשה לי להכיל אותו".
“מזה אני בורחת. אני ותכניות ריאליטי זה לא משהו שהולך יחד. מדברים כאלה שקעו אימפריות. כאשר גברו עסקי השעשועים, ובעודו צופה בקרבות הלודרים בארנות, הקהל רצה עוד ועוד דם וגם אוכל, הרבה אוכל, כמו בתכניות הריאליטי של היום. תכניות כאלו מעלות בי חשש לגבי עתיד התרבות כאן".
התרעות פיקוד העורף